פרשת צו (ה'תשע"ב)

פרשתנו פותחת בקורבן עולה – "...זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב).

פרטי הלכות קורבן עולה מובאים בתחילת פרשת ויקרא, בה מציינת התורה את מקום שחיטתה: "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'" (שם א, יא) שחיטת קרבן העולה היא בצפון דווקא. כמו כן שאר קרבנות קודשי קודשים – חטאת: "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת" (שם ו, יח) ואשם: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם" (שם ז, ב).

לעומת זאת קורבן שלמים ושאר קודשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה ולאו דווקא בצפון. והנה מצינו מחלוקת בגמרא (מנחות עג ע"ב) האם מותר ל'בן נח' (ובאיזה תנאים) להביא קורבן שלמים לבית המקדש; לפי דעה אחת כל קורבן ש'בן נח' מביא אל בית ה', אע"פ שכוונתו לשם שלמים מקריבים אותו עולה, וזאת מפני שתי סיבות:

1. עובד כוכבים "לבו לשמים" (כלשון הגמרא) "כוונתו היא שיהא קורבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו" (רש"י שם).

2. עצם ניסוח הפסוק העוסק בקורבן המובא על ידי גוי: "...אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה" (שם כב, יח) דהיינו – כל הקורבנות שאומות העולם מקריבים יהיו עולה ולא שלמים.

והנה הגמרא דורשת את הפסוק בתהילים "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן" (שה"ש ד, טז) "תתנער אומה שמעשיה בצפון" דהיינו שלעתיד לבוא תיענש ותאבד האומה שיכולה להקריב רק עולות שמעשיהם בצפון, "ותבוא אומה שמעשיה בצפון ובדרום" דהיינו שלעתיד לבוא, לימות המשיח יבואו עם ישראל שיכולים להקריב שלמים הנשחטים גם בדרום (זבחים קטז'.) (תימן פירושו דרום).

שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע פרט זה – מעשיהם בצפון או מעשיהם בצפון ובדרום – שלכאורה הינו שולי ביחס למשמעות הקורבן, נבחר כדי להגדיר את ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם, והוא זה שיגרום שלעתיד לבוא הקב"ה ינער את הגויים ויביא במקומם את ישראל? איזה רעיון טמון בשחיטת קורבן רק בצפון שגורם לתוצאה כל כך נכספת, הרמת קרן ישראל בימות המשיח?

מסביר הרב: העובדה שאפשר לעבוד את ה' על ידי הקרבת קורבנות, 'בן נח' מסוגל להבין, והסיבה היא מפני שאדם הראשון כבר הקריב קורבנות ואחריו קין והבל הקריבו קורבנות ומאוחר יותר נח כשירד מן התיבה. מה ש'בן נח' אינו מסוגל להבין הוא "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם" (שמות כט') "מלמד שהכוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (פסחים נט:). העובדה שאכילת הקורבנות ע"י הכוהנים היא חלק מהכפרה ובלעדיה הבעלים לא מתכפרים למרות שהקורבן הוקרב כדת וכדין, לא נתפסת בשכלו של הגוי. אומות העולם יכולים להגיע למדרגה של שיעבוד הרוח לבורא אבל לקדש פעולות חומריות כמו אכילה ולשעבדם לעבודת הבורא – אינם מסוגלים להבין. לכן "מעשיהם בצפון" או "מעשיהם בצפון ובדרום" מגדיר את ההבדל המהותי שבין ישראל לעמים. "מעשיהם בצפון" אלו העמים שיכולים לעבוד את ה' רק ברוח שהיא קרובה לה' (כמו צד צפון בעזרה שהוא 'לפני ה'') "ומעשיהם בצפון ובדרום" אלו ישראל שיכולים לעבוד את ה' גם בחומר שהוא רחוק יותר מה' (בדרום). לכן הגויים "יתנערו" – "עוּרִי צָפוֹן" וישראל יבואו – "וּבוֹאִי תֵימָן"

יסוד זה מצוי בתחום נוסף אצל הנוצרים: לכומרים שלהם אסור להתחתן, וזאת משום שהתפיסה שלהם היא שחיי אישות הינו מעשה טומאה ומיאוס (חטא). לעומת זאת היהדות מתייחסת לחיי אישות בין איש לאשתו כאל חיבור בקדושה, עד שחכמים הגדירו את אותו הקשר "קידושין". החתן אומר לכלה "הרי את מקודשת לי כדת משה בישראל" ובזה היא אשת איש, מקודשת לו ואסורה לכל העולם; נמצא שהתורה מגדירה את הקשר בין איש לאשתו מעשה מלא קדושה, היפך הגמור מתפיסת הגויים.

יוצא מכאן שיהודי מסוגל להגיע למדרגות עצומות של קדושה כשהצעד הראשון הוא לקדש את גופו ולהפוך אותו למקדש מעט. וכדברי חז"ל על הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, משום שעיקר השראת שכינה היא בתוך כל אחד ואחד מישראל.

ועדיין יש לשאול איך ניתן להגיע לדרגה כה גבוהה של קדושה עד שכל פעולה שהאדם עושה תיחשב לעבודת ה'? כיצד להשיג את מה שמתאר ה'מסילת ישרים' "מתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוקיו... ואפילו בשעת התעסקו במעשים גשמיים..."?

התשובה היא: כדי להגיע לדרגה גבוהה של קדושה חייבים לעלות אחת אחת את המעלות שמונה הרמח"ל עפ"י הברייתא של רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות לידי נקיות, נקיות לידי טהרה, טהרה לידי יראת חטא וכו'.

לא מספיק להחליט: "מהיום אני קדוש" – חייבים לעבור את כל השלבים הקודמים ולעלות אותם אחד אחד עד להשגת המטרה, עד המצב בו כל הפעולות החומריות הם חלק מעבודת ה' שלנו. כדוגמת "כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".

מצוות "ושמחתך בחגך" מוגדרת בפי חז"ל: "אין שמחה אלא בבשר" (פסחים קט ע"א) והכוונה היא על בשר קדשים. למה דווקא בשר הקדשים ולא בשר חולין?

משום הקדושה שבהם. אכילת הקורבן בקדושה מביאה לידי שמחה.

והיום שאין לנו בית המקדש אפשר להשיג את השמחה על ידי קרבת אלוקים כפי שאנו אומרים בתפילה "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך". וכדברי הילקוט שמעוני על הפסוק: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהילים קיח, כד) ופירשו חז"ל: "בו" פירושו בקב"ה. השמחה האמתית בחג משיגים על ידי קרבת אלוקים.

יהי רצון שיבנה בית המקדש ובמהרה בימינו ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים בטהרה, אמן.

פרשת קדושים התשע"א

פרשתנו כוללת למעלה מחמישים מצוות, הרבה מהם מצוות שבין אדם לחברו.

המצווה "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו) מתפרשת בשני אופנים:

א. "כמשמעו" (רש"י) דהיינו מצוה על הדיין לשפוט בצדק, "שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך" (שבועות ל.) כיון שכשאחד מבעלי הדין רואה שמכבדים יותר את חברו יסתתמו טענותיו. הגמרא מביאה מעשה באשתו של רב הונא שבאה לדין לפני רב נחמן, והלה התלבט האם לקום מפניה כיון שאשת תלמיד חכם חייבים בכבודה כתלמיד חכם, אלא שאם כך יעשה הרי שבעל הדין יראה שמכבדים את בעלת דינו ויסתתמו טענותיו. כדי לפתור את הבעיה ביקש משמשו להפריח אווז בפניו ועל ידי כך רב נחמן יקום ובעל הדין לא ירגיש שקם מפני אשת רב הונא.

ב. "הוי דן את חבירך לכף זכות" (שם)  פירוש זה מקיף תחומים רבים בחיי האדם; החיוב לדון לכף זכות חל על האדם בכל מקום: בקרב המשפחה, בעבודה, בתור לרופא בקופת חולים או במהלך נסיעה באוטובוס.

מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: החשיבות הגדולה הטמונה במצווה זו ניכרת בעיקר, כמו בתחומים רבים נוספים, בדרך השלילה. כשנתקלים במצבים אשר לא פעלו לפי הוראת 'בצדק תשפוט עמיתך' ומגלים עד היכן התגלגלו הדברים, לאיזה 'בירא עמיקתא' התדרדרו אנשים אלו עד כדי פילוג, אפשר להסיק שמידה זו בסיסית וחיונית על מנת לבנות חברה מתוקנת.

ואכן אפשר להתבונן בספר בראשית בפרשת אחי יוסף, ולגלות את הקרע העמוק שנוצר במשפחת יעקב אבינו כתוצאה מחוסר דביקות במידה זו.

כשאחי יוסף נשלחו על ידי ה'שליט' אל אביהם להביא את אחיהם הקטן, הם מתעוררים לתשובה ואומרים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא) האחים מהרהרים בינם לבין עצמם: לא יתכן שדבר זה קרה לנו במקרה, אין ספק שיש במצב הזה מידה כנגד מידה. הם הבינו שהטעות הגדולה, שאין בידם לתקנה, היא שלא התייחסו אל יוסף כשהתחנן אליהם.

ולכאורה קשה: אם החליטו פה אחד שיוסף בן מוות, מה שייך 'לוותר' לו בגלל שהוא מתחנן? אלא שכידוע דנו אותו בדין רודף, דהיינו: "הבא להרגך השכם להורגו". במילים אחרות אין יוסף נידון לפי מעשה שעשה אלא לפי מעשה שעתיד לעשות; היות וראו האחים שיוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם, חששו שיתרחש בהם אותו מהלך שהתחיל בבני אברהם אבינו - יצחק וישמעאל - כשהאחד נדחה והשני המשיך את שושלת האבות, והמשיך בבני יצחק - יעקב ועשו - שרק אחד זכה להשתייך לאומה הישראלית. הם ראו אם כן שהמאבק על ירושת האבות שהיה בין שתי זוגות אלו, עומד לחזור הפעם בעוצמה גדולה יותר בין יוסף לשאר השבטים, כשמי שיפסיד את המערכה יידחה הצידה ויוברר הטוב ביותר כיורש. לפי זה מובן מדוע מתחרטים האחים על שלא שעו לתחנוני יוסף: היו צריכים לדון אותו לכף זכות, שעכשיו הוא חוזר בו מזממו ושוב לא יהיה 'בירור' בין האחים אלא כולם ישארו באומה. מה שעדיין לא ברור הוא מדוע לא התקבלה תשובתם לפני ה'? הרי הודו בפה מלא על טעותם! אומר הרב: כיון שכל המהלך היה מוטעה, יוסף לא היה רודף ולא הייתה כוונתו 'להלשין' עליהם אל אביהם; כוונתו הייתה שיעקב יחזיר אותם למוטב, רק שהם לא דנו אותו לכף זכות מלכתחילה בחשבם שהוא מחולל רעתם, ממילא תשובתם אינה שלמה.

רואים מכאן עד היכן יכולים להתדרדר כתוצאה משיפוט מוטעה, כמובן לפי קוצר הבנתנו כיון שכשעוסקים בגדולי עולם כגון שבטי י-ה אין אנו יכולים לרדת לסוף דעתם ולהבין את דקוּת טעותם, וכל מטרתנו הינה להפיק לקח שיחזק בנו את המידות הטובות.

והנה יוסף גם הוא חשד באחיו, שלא בצדק. רש"י מסביר על הפסוק: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (שם לז, ב) "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות". גם הוא פירש לא נכון את מה שראו עיניו, ולא דן אותם לכף זכות.

מוסיף הרב ואומר: אפשר להבחין בדברי יעקב אל יוסף בסוג של תוכחה הבאה לעורר את יוסף לחזק בעצמו את המחשבה לצד זכות; יעקב מצווה את בנו: "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" (שם יד) רמז עדין רומז לו יעקב כנגד שלושת החשדות שיוסף חשד באחיו.

1. כנגד החשד שתולים את עיניהם בבנות הארץ, הוא אומר לו 'לך נא ראה את שלום אחיך', הגמרא אומרת: "כל אדם שאין לו אשה ...שרוי בלא שלום" (יבמות סב) צא ובדוק היטב איזה 'שלום', דהיינו איזו נשים יש לאחיך.

2. כנגד טענת יוסף שאוכלים אבר מן החי, אומר לו יעקב: 'ואת שלום הצאן' בדוק האם הצאן שלם או שחתכו להם איברים לאוכלם...

3. כנגד דיבורם בזלזול אל בני השפחות אומר לו 'והשיבני דבר' איך הדיבור שלהם כשפונים אל בני השפחות.

הרי לנו שוב ששיפוט לא נכון של מראה עינינו יכול להוביל אותנו להבנה לא נכונה על מעשיו של הזולת, וכתוצאה מכך אפשר בנקל להיכשל בשנאה מיותרת, פילוג וקרע שקשה מאוד לאחות. לעומת זאת אם נדון לכף זכות, תוך כדי מאמץ מתמיד לפרש את מעשי הזולת לטובה, אין ספק שזה יגרום לריבוי וחיזוק אהבת אחים.

בכל מצב, ולו הקיצוני ביותר, אפשר להתאמץ ולמצוא צד זכות בהתנהגות הזולת. הרב סיפר מעשה באשה שישבה בשדה התעופה, והמתינה לטיסה תוך כדי שאוכלת מחבילת וופלים שהניחה על הספסל. לפתע שמעה הכרזה ברמקולים שעליה לגשת לדלפק לסדר איזה עניין, הלכה וחזרה להתיישב במקומה. והנה היא מגלה שאדם זר אוכל מהוופלים כאילו הם שלו. באותו רגע עברו בראשה כל מיני מחשבות, כגון: 'איך הוא מעז לאכול מה שלא שלו ללא בושה' 'ועוד עם כיפה על הראש!' אך למרות הרהוריה החליטה שלא להעליב אותו והתיישבה במקומה ולקחה בעדינות וופל מהחפיסה. אולם האיש לא הבין את הרמז והמשיך לאכול. וכך המשיכו - היא לוקחת והוא לוקח, עד שהגיע זמן הטיסה ועלתה למטוס. רק אז פתחה את התיק וגילתה שחבילת הוופלים שלה היו בתוכו...

הרי לנו מוסר גדול כמה טובה יכולים אנחנו לעשות לעצמנו אם רק נדון לכף זכות.

פרשת אחרי מות התשע"א

פרשתנו פותחת בפירטי סדר עבודת יום הכיפורים הנעשית על ידי אהרן הכהן. התורה מצווה שבעת בואו אל הקודש צריך הכהן הגדול להביא פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה בנוסף לשני שעירי עיזים לחטאת ואיל לעולה של בני ישראל. "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז, ו) "מתוודה עליו עונותיו ועונות ביתו" (רש"י).

והנה לאחר מספר פסוקים, לפני שחיטת הפר התורה חוזרת על אותו משפט מילה במילה: "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (שם יא).

והכפילות בולטת: מדוע התורה חוזרת ומדגישה שוב את הווידוי שאהרן הכהן מתוודה על הפר? חז"ל הסבירו שהכהן הגדול מתוודה פעמיים: הווידוי הראשון מתייחס לביתו האישי של הכהן "ביתו זו אשתו" (יומא ב.) ואילו הווידוי השני לאחיו הכהנים "ווידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כולם קרויים ביתו, שנאמר (תהלים קלה יט) בית אהרן ברכו את ה'" (רש"י) כשבין שניהם מתבצעת ההגרלה בין שני השעירים - אחד לה' ואחד לעזאזל.

מטרת שני ווידוים אלו היא לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, דהיינו מי שנכנס למקדש בטומאה או אכל קודשים כשהוא טמא, בין אם עשה זאת במזיד ובין בשוגג. בשלב מאוחר יותר הכהן הגדול מתוודה פעם שלישית - הפעם על עבירות בני ישראל - על ראש השעיר שיצא עליו הגורל לעזאזל, כפי שכתוב: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כא) אלא שהכפרה הזאת מקיפה את כל עוונות העם מלבד טומאת מקדש וקודשיו, עבירה שהתכפרה כבר בשעיר החטאת אשר לעם.

מו"ר הרב נבנצל שליט"א עומד על טיבו של הווידוי, שלצערנו לרוב לא מוערך בעיני העם. מובא בזוהר הקדוש שיש בכוח הווידוי להציל את האדם מכל המקטרגים והמשטינים. אדם שמודה ומתוודה על חטאיו מוסר בכך את דינו היישר אל מלך מלכי המלכים, דבר המקל מעליו את חומרת הדין, וכפי שדוד המלך מתפלל: "שָׁפְטֵנִי אֱלֹקים" (תהילים מג, א) דווקא אתה ולא בית דינך.

מוסיף הזוהר ואומר: אדם המעיד על עצמו באיזה חטאים נכשל, הרי שבית דין של מעלה נמנעים מלדון אותו כיון שהאדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות, ממילא העובדה שהאדם לכאורה מקטרג על עצמו, למעשה היא שהצילה אותו מן הדין ומזכה אותו. הוא מה שאמר דוד המלך: "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה'" (שם לב, ה) כיון שאני מודה ומתוודה על חטאי, ממילא וכתוצאה מכך: "וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה" (שם).

לאחר שעמדנו על מקצת מעלת הווידוי ניתן אולי להבין טוב יותר את חשיבות חלקו במהלך כפרת עוונות בני ישראל ביום הקדוש - יום הכיפורים. אלא שעדיין לא ברור כיצד יש בכוחו של כהן גדול, למרות רום מעלתו, להתוודות על חטאים של אחרים ובכך לכפר בעדם; אילו כל אחד מבני ישראל היה מכה על חטא על ראש השעיר - ניחא, למרות שהדבר פלא הינו חסד א-ל שהעניק לעמו; אילו אשתו של הכהן הגדול הייתה מתוודה בדמע, מובן שרחמי ה' עליה ומתכפר לה, אך 'מהיכא תיתי' שהיא תחטא ובעלה הכהן 'יסדר' לה את עניין הכפרה ללא כל התערבות מצדה?

שאלות אלו ששואל הרב שליט"א, תשובה אחת להן: אחדות. רק על ידי אחדות הכהן הגדול עם בני ישראל מסוגל הוא להגיע לדרגה גבוהה כזו שפיו כפיהם, ולגרום כפרה על חטאתם. ואם נשאל מדוע דווקא הכהן הגדול ראוי לעבודת קודש זו? מניין לו תכונה זו שלבו כלב העם? התשובה: ירושה היא לו מאבי אבות הכהנים - אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פ"א מ"יב).

תכונות נפש אלו הינם המפתח להבנת תפקידו הנשגב של הכהן הגדול לדורי דורות. היות והוא מצאצאי אהרן הכהן, הריהו מחובר עם בני ישראל חיבור מוחלט עד ש'יודע תעלומות' מעיד עליו שכל פעולה שלו נזקפת לזכות העם כולו, וממילא הוא ורק הוא ראוי להיות נציג העם במקדש. לפי זה מובן מדוע ווידוי הכהן הגדול מועיל לכפר על העם; כשיהודי חוטא נוצרת חומת ברזל המפסיקה בינו לבין קודשא בריך הוא; לפני החטא האדם היה מחובר לה', חיבור שהעניק לו כוחות נפש להתמודד מול כל מכשול, חיבור שנתן לו שמחת חיים וברכה במעשיו, אולם לאחר העבירה נותק הקשר וממילא צר לו; צער זה מורגש בלב הכהן וכשהלה מתוודה מוציא מפיו דברים מעמקי נשמתו כאילו זו ממש צרתו. לא פלא אם כן שדברים היוצאים מהלב פנימה מתקבלים בשמים ברצון לכפרת העם.

הוא הדין במעשה הקורבן; אדם שהתחייב חטאת ומביא את קורבנו למקדש, באיזה שלב מהקרבת הקורבן מתכפר לו? "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (פסחים נט:) והתמיה גדולה: אדם אחר אוכל והחוטא יתכפר? התשובה היא: הכהן אינו אדם אחר, צרתו ודאגותיו של החוטא משתקפות בלבו של הכהן עד כדי "כאיש אחד, בלב אחד".

למדנו אם כן שהכהן ממלא תפקיד מיוחד במינו שעניינו מעל הכל לשמור על אחדות עם ישראל. אלא שתפקיד כעין זה קיים אצל כל יהודי באשר הוא, שכן התורה מצווה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) חובת שמירת האחדות רובצת על כלל ישראל וממילא על כל פרט, דבר המתבטא במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"(ויקרא יט, יח) כמוך ממש.

השאלה היא כיצד משיגים דרגה זו? אומנם הדברים נכונים, האחדות היא הכרחית בקרב העם, אולם איך אפשר ליישם את הרעיון הלכה למעשה?

אומר הרב: ראשית צריכים לדעת היטב שלמרות הוויכוחים וחיכוכים בינינו, 'כולנו בני איש אחד נחנו'. מובא בירושלמי משל על אדם שתוך כדי שחתך בשר פגע בסכין בידו השמאלית, וכי יעלה על הדעת שבעקבות זאת הוא 'ינקום' בידו הימנית? וודאי שלא, כיון שזה אותו גוף וזה אותו כאב - חתך ביד זו או אחרת זה אותה הרגשה. כך צריכים להרגיש כולנו כלפי כל פרט מעם ישראל. אלא שאין בכך מספיק כדי ליצור חיבור חזק; העצה העיקרית כדי להצליח במשימה זו היא הנתינה. כשהאדם מתרגל לתת משלו לזולת, לוותר למען השני, להעניק בלי חשבון, הרי שבכך מחזק את הקשר שלו עם המקבל, וכשם שהרב מזכיר תמיד כשראובן נותן לשמעון לא בהכרח שמעון יאהב אותו, אך אהבת ראובן הנותן את שמעון תגדל בעקבות הנתינה. אם כך נקפיד להתנהג מובטח לנו קשר הדוק בין העם כולו.