פרשתנו פותחת בפירטי סדר עבודת יום הכיפורים הנעשית על ידי אהרן הכהן. התורה מצווה שבעת בואו אל הקודש צריך הכהן הגדול להביא פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה בנוסף לשני שעירי עיזים לחטאת ואיל לעולה של בני ישראל. "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז, ו) "מתוודה עליו עונותיו ועונות ביתו" (רש"י).
והנה לאחר מספר פסוקים, לפני שחיטת הפר התורה חוזרת על אותו משפט מילה במילה: "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (שם יא).
והכפילות בולטת: מדוע התורה חוזרת ומדגישה שוב את הווידוי שאהרן הכהן מתוודה על הפר? חז"ל הסבירו שהכהן הגדול מתוודה פעמיים: הווידוי הראשון מתייחס לביתו האישי של הכהן "ביתו זו אשתו" (יומא ב.) ואילו הווידוי השני לאחיו הכהנים "ווידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כולם קרויים ביתו, שנאמר (תהלים קלה יט) בית אהרן ברכו את ה'" (רש"י) כשבין שניהם מתבצעת ההגרלה בין שני השעירים - אחד לה' ואחד לעזאזל.
מטרת שני ווידוים אלו היא לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, דהיינו מי שנכנס למקדש בטומאה או אכל קודשים כשהוא טמא, בין אם עשה זאת במזיד ובין בשוגג. בשלב מאוחר יותר הכהן הגדול מתוודה פעם שלישית - הפעם על עבירות בני ישראל - על ראש השעיר שיצא עליו הגורל לעזאזל, כפי שכתוב: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כא) אלא שהכפרה הזאת מקיפה את כל עוונות העם מלבד טומאת מקדש וקודשיו, עבירה שהתכפרה כבר בשעיר החטאת אשר לעם.
מו"ר הרב נבנצל שליט"א עומד על טיבו של הווידוי, שלצערנו לרוב לא מוערך בעיני העם. מובא בזוהר הקדוש שיש בכוח הווידוי להציל את האדם מכל המקטרגים והמשטינים. אדם שמודה ומתוודה על חטאיו מוסר בכך את דינו היישר אל מלך מלכי המלכים, דבר המקל מעליו את חומרת הדין, וכפי שדוד המלך מתפלל: "שָׁפְטֵנִי אֱלֹקים" (תהילים מג, א) דווקא אתה ולא בית דינך.
מוסיף הזוהר ואומר: אדם המעיד על עצמו באיזה חטאים נכשל, הרי שבית דין של מעלה נמנעים מלדון אותו כיון שהאדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות, ממילא העובדה שהאדם לכאורה מקטרג על עצמו, למעשה היא שהצילה אותו מן הדין ומזכה אותו. הוא מה שאמר דוד המלך: "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה'" (שם לב, ה) כיון שאני מודה ומתוודה על חטאי, ממילא וכתוצאה מכך: "וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה" (שם).
לאחר שעמדנו על מקצת מעלת הווידוי ניתן אולי להבין טוב יותר את חשיבות חלקו במהלך כפרת עוונות בני ישראל ביום הקדוש - יום הכיפורים. אלא שעדיין לא ברור כיצד יש בכוחו של כהן גדול, למרות רום מעלתו, להתוודות על חטאים של אחרים ובכך לכפר בעדם; אילו כל אחד מבני ישראל היה מכה על חטא על ראש השעיר - ניחא, למרות שהדבר פלא הינו חסד א-ל שהעניק לעמו; אילו אשתו של הכהן הגדול הייתה מתוודה בדמע, מובן שרחמי ה' עליה ומתכפר לה, אך 'מהיכא תיתי' שהיא תחטא ובעלה הכהן 'יסדר' לה את עניין הכפרה ללא כל התערבות מצדה?
שאלות אלו ששואל הרב שליט"א, תשובה אחת להן: אחדות. רק על ידי אחדות הכהן הגדול עם בני ישראל מסוגל הוא להגיע לדרגה גבוהה כזו שפיו כפיהם, ולגרום כפרה על חטאתם. ואם נשאל מדוע דווקא הכהן הגדול ראוי לעבודת קודש זו? מניין לו תכונה זו שלבו כלב העם? התשובה: ירושה היא לו מאבי אבות הכהנים - אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פ"א מ"יב).
תכונות נפש אלו הינם המפתח להבנת תפקידו הנשגב של הכהן הגדול לדורי דורות. היות והוא מצאצאי אהרן הכהן, הריהו מחובר עם בני ישראל חיבור מוחלט עד ש'יודע תעלומות' מעיד עליו שכל פעולה שלו נזקפת לזכות העם כולו, וממילא הוא ורק הוא ראוי להיות נציג העם במקדש. לפי זה מובן מדוע ווידוי הכהן הגדול מועיל לכפר על העם; כשיהודי חוטא נוצרת חומת ברזל המפסיקה בינו לבין קודשא בריך הוא; לפני החטא האדם היה מחובר לה', חיבור שהעניק לו כוחות נפש להתמודד מול כל מכשול, חיבור שנתן לו שמחת חיים וברכה במעשיו, אולם לאחר העבירה נותק הקשר וממילא צר לו; צער זה מורגש בלב הכהן וכשהלה מתוודה מוציא מפיו דברים מעמקי נשמתו כאילו זו ממש צרתו. לא פלא אם כן שדברים היוצאים מהלב פנימה מתקבלים בשמים ברצון לכפרת העם.
הוא הדין במעשה הקורבן; אדם שהתחייב חטאת ומביא את קורבנו למקדש, באיזה שלב מהקרבת הקורבן מתכפר לו? "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (פסחים נט:) והתמיה גדולה: אדם אחר אוכל והחוטא יתכפר? התשובה היא: הכהן אינו אדם אחר, צרתו ודאגותיו של החוטא משתקפות בלבו של הכהן עד כדי "כאיש אחד, בלב אחד".
למדנו אם כן שהכהן ממלא תפקיד מיוחד במינו שעניינו מעל הכל לשמור על אחדות עם ישראל. אלא שתפקיד כעין זה קיים אצל כל יהודי באשר הוא, שכן התורה מצווה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) חובת שמירת האחדות רובצת על כלל ישראל וממילא על כל פרט, דבר המתבטא במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"(ויקרא יט, יח) כמוך ממש.
השאלה היא כיצד משיגים דרגה זו? אומנם הדברים נכונים, האחדות היא הכרחית בקרב העם, אולם איך אפשר ליישם את הרעיון הלכה למעשה?
אומר הרב: ראשית צריכים לדעת היטב שלמרות הוויכוחים וחיכוכים בינינו, 'כולנו בני איש אחד נחנו'. מובא בירושלמי משל על אדם שתוך כדי שחתך בשר פגע בסכין בידו השמאלית, וכי יעלה על הדעת שבעקבות זאת הוא 'ינקום' בידו הימנית? וודאי שלא, כיון שזה אותו גוף וזה אותו כאב - חתך ביד זו או אחרת זה אותה הרגשה. כך צריכים להרגיש כולנו כלפי כל פרט מעם ישראל. אלא שאין בכך מספיק כדי ליצור חיבור חזק; העצה העיקרית כדי להצליח במשימה זו היא הנתינה. כשהאדם מתרגל לתת משלו לזולת, לוותר למען השני, להעניק בלי חשבון, הרי שבכך מחזק את הקשר שלו עם המקבל, וכשם שהרב מזכיר תמיד כשראובן נותן לשמעון לא בהכרח שמעון יאהב אותו, אך אהבת ראובן הנותן את שמעון תגדל בעקבות הנתינה. אם כך נקפיד להתנהג מובטח לנו קשר הדוק בין העם כולו.
והנה לאחר מספר פסוקים, לפני שחיטת הפר התורה חוזרת על אותו משפט מילה במילה: "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (שם יא).
והכפילות בולטת: מדוע התורה חוזרת ומדגישה שוב את הווידוי שאהרן הכהן מתוודה על הפר? חז"ל הסבירו שהכהן הגדול מתוודה פעמיים: הווידוי הראשון מתייחס לביתו האישי של הכהן "ביתו זו אשתו" (יומא ב.) ואילו הווידוי השני לאחיו הכהנים "ווידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כולם קרויים ביתו, שנאמר (תהלים קלה יט) בית אהרן ברכו את ה'" (רש"י) כשבין שניהם מתבצעת ההגרלה בין שני השעירים - אחד לה' ואחד לעזאזל.
מטרת שני ווידוים אלו היא לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, דהיינו מי שנכנס למקדש בטומאה או אכל קודשים כשהוא טמא, בין אם עשה זאת במזיד ובין בשוגג. בשלב מאוחר יותר הכהן הגדול מתוודה פעם שלישית - הפעם על עבירות בני ישראל - על ראש השעיר שיצא עליו הגורל לעזאזל, כפי שכתוב: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כא) אלא שהכפרה הזאת מקיפה את כל עוונות העם מלבד טומאת מקדש וקודשיו, עבירה שהתכפרה כבר בשעיר החטאת אשר לעם.
מו"ר הרב נבנצל שליט"א עומד על טיבו של הווידוי, שלצערנו לרוב לא מוערך בעיני העם. מובא בזוהר הקדוש שיש בכוח הווידוי להציל את האדם מכל המקטרגים והמשטינים. אדם שמודה ומתוודה על חטאיו מוסר בכך את דינו היישר אל מלך מלכי המלכים, דבר המקל מעליו את חומרת הדין, וכפי שדוד המלך מתפלל: "שָׁפְטֵנִי אֱלֹקים" (תהילים מג, א) דווקא אתה ולא בית דינך.
מוסיף הזוהר ואומר: אדם המעיד על עצמו באיזה חטאים נכשל, הרי שבית דין של מעלה נמנעים מלדון אותו כיון שהאדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות, ממילא העובדה שהאדם לכאורה מקטרג על עצמו, למעשה היא שהצילה אותו מן הדין ומזכה אותו. הוא מה שאמר דוד המלך: "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה'" (שם לב, ה) כיון שאני מודה ומתוודה על חטאי, ממילא וכתוצאה מכך: "וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה" (שם).
לאחר שעמדנו על מקצת מעלת הווידוי ניתן אולי להבין טוב יותר את חשיבות חלקו במהלך כפרת עוונות בני ישראל ביום הקדוש - יום הכיפורים. אלא שעדיין לא ברור כיצד יש בכוחו של כהן גדול, למרות רום מעלתו, להתוודות על חטאים של אחרים ובכך לכפר בעדם; אילו כל אחד מבני ישראל היה מכה על חטא על ראש השעיר - ניחא, למרות שהדבר פלא הינו חסד א-ל שהעניק לעמו; אילו אשתו של הכהן הגדול הייתה מתוודה בדמע, מובן שרחמי ה' עליה ומתכפר לה, אך 'מהיכא תיתי' שהיא תחטא ובעלה הכהן 'יסדר' לה את עניין הכפרה ללא כל התערבות מצדה?
שאלות אלו ששואל הרב שליט"א, תשובה אחת להן: אחדות. רק על ידי אחדות הכהן הגדול עם בני ישראל מסוגל הוא להגיע לדרגה גבוהה כזו שפיו כפיהם, ולגרום כפרה על חטאתם. ואם נשאל מדוע דווקא הכהן הגדול ראוי לעבודת קודש זו? מניין לו תכונה זו שלבו כלב העם? התשובה: ירושה היא לו מאבי אבות הכהנים - אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פ"א מ"יב).
תכונות נפש אלו הינם המפתח להבנת תפקידו הנשגב של הכהן הגדול לדורי דורות. היות והוא מצאצאי אהרן הכהן, הריהו מחובר עם בני ישראל חיבור מוחלט עד ש'יודע תעלומות' מעיד עליו שכל פעולה שלו נזקפת לזכות העם כולו, וממילא הוא ורק הוא ראוי להיות נציג העם במקדש. לפי זה מובן מדוע ווידוי הכהן הגדול מועיל לכפר על העם; כשיהודי חוטא נוצרת חומת ברזל המפסיקה בינו לבין קודשא בריך הוא; לפני החטא האדם היה מחובר לה', חיבור שהעניק לו כוחות נפש להתמודד מול כל מכשול, חיבור שנתן לו שמחת חיים וברכה במעשיו, אולם לאחר העבירה נותק הקשר וממילא צר לו; צער זה מורגש בלב הכהן וכשהלה מתוודה מוציא מפיו דברים מעמקי נשמתו כאילו זו ממש צרתו. לא פלא אם כן שדברים היוצאים מהלב פנימה מתקבלים בשמים ברצון לכפרת העם.
הוא הדין במעשה הקורבן; אדם שהתחייב חטאת ומביא את קורבנו למקדש, באיזה שלב מהקרבת הקורבן מתכפר לו? "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (פסחים נט:) והתמיה גדולה: אדם אחר אוכל והחוטא יתכפר? התשובה היא: הכהן אינו אדם אחר, צרתו ודאגותיו של החוטא משתקפות בלבו של הכהן עד כדי "כאיש אחד, בלב אחד".
למדנו אם כן שהכהן ממלא תפקיד מיוחד במינו שעניינו מעל הכל לשמור על אחדות עם ישראל. אלא שתפקיד כעין זה קיים אצל כל יהודי באשר הוא, שכן התורה מצווה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) חובת שמירת האחדות רובצת על כלל ישראל וממילא על כל פרט, דבר המתבטא במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"(ויקרא יט, יח) כמוך ממש.
השאלה היא כיצד משיגים דרגה זו? אומנם הדברים נכונים, האחדות היא הכרחית בקרב העם, אולם איך אפשר ליישם את הרעיון הלכה למעשה?
אומר הרב: ראשית צריכים לדעת היטב שלמרות הוויכוחים וחיכוכים בינינו, 'כולנו בני איש אחד נחנו'. מובא בירושלמי משל על אדם שתוך כדי שחתך בשר פגע בסכין בידו השמאלית, וכי יעלה על הדעת שבעקבות זאת הוא 'ינקום' בידו הימנית? וודאי שלא, כיון שזה אותו גוף וזה אותו כאב - חתך ביד זו או אחרת זה אותה הרגשה. כך צריכים להרגיש כולנו כלפי כל פרט מעם ישראל. אלא שאין בכך מספיק כדי ליצור חיבור חזק; העצה העיקרית כדי להצליח במשימה זו היא הנתינה. כשהאדם מתרגל לתת משלו לזולת, לוותר למען השני, להעניק בלי חשבון, הרי שבכך מחזק את הקשר שלו עם המקבל, וכשם שהרב מזכיר תמיד כשראובן נותן לשמעון לא בהכרח שמעון יאהב אותו, אך אהבת ראובן הנותן את שמעון תגדל בעקבות הנתינה. אם כך נקפיד להתנהג מובטח לנו קשר הדוק בין העם כולו.
