פרשתנו כוללת למעלה מחמישים מצוות, הרבה מהם מצוות שבין אדם לחברו.
המצווה "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו) מתפרשת בשני אופנים:
א. "כמשמעו" (רש"י) דהיינו מצוה על הדיין לשפוט בצדק, "שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך" (שבועות ל.) כיון שכשאחד מבעלי הדין רואה שמכבדים יותר את חברו יסתתמו טענותיו. הגמרא מביאה מעשה באשתו של רב הונא שבאה לדין לפני רב נחמן, והלה התלבט האם לקום מפניה כיון שאשת תלמיד חכם חייבים בכבודה כתלמיד חכם, אלא שאם כך יעשה הרי שבעל הדין יראה שמכבדים את בעלת דינו ויסתתמו טענותיו. כדי לפתור את הבעיה ביקש משמשו להפריח אווז בפניו ועל ידי כך רב נחמן יקום ובעל הדין לא ירגיש שקם מפני אשת רב הונא.
ב. "הוי דן את חבירך לכף זכות" (שם) פירוש זה מקיף תחומים רבים בחיי האדם; החיוב לדון לכף זכות חל על האדם בכל מקום: בקרב המשפחה, בעבודה, בתור לרופא בקופת חולים או במהלך נסיעה באוטובוס.
מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: החשיבות הגדולה הטמונה במצווה זו ניכרת בעיקר, כמו בתחומים רבים נוספים, בדרך השלילה. כשנתקלים במצבים אשר לא פעלו לפי הוראת 'בצדק תשפוט עמיתך' ומגלים עד היכן התגלגלו הדברים, לאיזה 'בירא עמיקתא' התדרדרו אנשים אלו עד כדי פילוג, אפשר להסיק שמידה זו בסיסית וחיונית על מנת לבנות חברה מתוקנת.
ואכן אפשר להתבונן בספר בראשית בפרשת אחי יוסף, ולגלות את הקרע העמוק שנוצר במשפחת יעקב אבינו כתוצאה מחוסר דביקות במידה זו.
כשאחי יוסף נשלחו על ידי ה'שליט' אל אביהם להביא את אחיהם הקטן, הם מתעוררים לתשובה ואומרים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא) האחים מהרהרים בינם לבין עצמם: לא יתכן שדבר זה קרה לנו במקרה, אין ספק שיש במצב הזה מידה כנגד מידה. הם הבינו שהטעות הגדולה, שאין בידם לתקנה, היא שלא התייחסו אל יוסף כשהתחנן אליהם.
ולכאורה קשה: אם החליטו פה אחד שיוסף בן מוות, מה שייך 'לוותר' לו בגלל שהוא מתחנן? אלא שכידוע דנו אותו בדין רודף, דהיינו: "הבא להרגך השכם להורגו". במילים אחרות אין יוסף נידון לפי מעשה שעשה אלא לפי מעשה שעתיד לעשות; היות וראו האחים שיוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם, חששו שיתרחש בהם אותו מהלך שהתחיל בבני אברהם אבינו - יצחק וישמעאל - כשהאחד נדחה והשני המשיך את שושלת האבות, והמשיך בבני יצחק - יעקב ועשו - שרק אחד זכה להשתייך לאומה הישראלית. הם ראו אם כן שהמאבק על ירושת האבות שהיה בין שתי זוגות אלו, עומד לחזור הפעם בעוצמה גדולה יותר בין יוסף לשאר השבטים, כשמי שיפסיד את המערכה יידחה הצידה ויוברר הטוב ביותר כיורש. לפי זה מובן מדוע מתחרטים האחים על שלא שעו לתחנוני יוסף: היו צריכים לדון אותו לכף זכות, שעכשיו הוא חוזר בו מזממו ושוב לא יהיה 'בירור' בין האחים אלא כולם ישארו באומה. מה שעדיין לא ברור הוא מדוע לא התקבלה תשובתם לפני ה'? הרי הודו בפה מלא על טעותם! אומר הרב: כיון שכל המהלך היה מוטעה, יוסף לא היה רודף ולא הייתה כוונתו 'להלשין' עליהם אל אביהם; כוונתו הייתה שיעקב יחזיר אותם למוטב, רק שהם לא דנו אותו לכף זכות מלכתחילה בחשבם שהוא מחולל רעתם, ממילא תשובתם אינה שלמה.
רואים מכאן עד היכן יכולים להתדרדר כתוצאה משיפוט מוטעה, כמובן לפי קוצר הבנתנו כיון שכשעוסקים בגדולי עולם כגון שבטי י-ה אין אנו יכולים לרדת לסוף דעתם ולהבין את דקוּת טעותם, וכל מטרתנו הינה להפיק לקח שיחזק בנו את המידות הטובות.
והנה יוסף גם הוא חשד באחיו, שלא בצדק. רש"י מסביר על הפסוק: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (שם לז, ב) "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות". גם הוא פירש לא נכון את מה שראו עיניו, ולא דן אותם לכף זכות.
מוסיף הרב ואומר: אפשר להבחין בדברי יעקב אל יוסף בסוג של תוכחה הבאה לעורר את יוסף לחזק בעצמו את המחשבה לצד זכות; יעקב מצווה את בנו: "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" (שם יד) רמז עדין רומז לו יעקב כנגד שלושת החשדות שיוסף חשד באחיו.
1. כנגד החשד שתולים את עיניהם בבנות הארץ, הוא אומר לו 'לך נא ראה את שלום אחיך', הגמרא אומרת: "כל אדם שאין לו אשה ...שרוי בלא שלום" (יבמות סב) צא ובדוק היטב איזה 'שלום', דהיינו איזו נשים יש לאחיך.
2. כנגד טענת יוסף שאוכלים אבר מן החי, אומר לו יעקב: 'ואת שלום הצאן' בדוק האם הצאן שלם או שחתכו להם איברים לאוכלם...
3. כנגד דיבורם בזלזול אל בני השפחות אומר לו 'והשיבני דבר' איך הדיבור שלהם כשפונים אל בני השפחות.
הרי לנו שוב ששיפוט לא נכון של מראה עינינו יכול להוביל אותנו להבנה לא נכונה על מעשיו של הזולת, וכתוצאה מכך אפשר בנקל להיכשל בשנאה מיותרת, פילוג וקרע שקשה מאוד לאחות. לעומת זאת אם נדון לכף זכות, תוך כדי מאמץ מתמיד לפרש את מעשי הזולת לטובה, אין ספק שזה יגרום לריבוי וחיזוק אהבת אחים.
בכל מצב, ולו הקיצוני ביותר, אפשר להתאמץ ולמצוא צד זכות בהתנהגות הזולת. הרב סיפר מעשה באשה שישבה בשדה התעופה, והמתינה לטיסה תוך כדי שאוכלת מחבילת וופלים שהניחה על הספסל. לפתע שמעה הכרזה ברמקולים שעליה לגשת לדלפק לסדר איזה עניין, הלכה וחזרה להתיישב במקומה. והנה היא מגלה שאדם זר אוכל מהוופלים כאילו הם שלו. באותו רגע עברו בראשה כל מיני מחשבות, כגון: 'איך הוא מעז לאכול מה שלא שלו ללא בושה' 'ועוד עם כיפה על הראש!' אך למרות הרהוריה החליטה שלא להעליב אותו והתיישבה במקומה ולקחה בעדינות וופל מהחפיסה. אולם האיש לא הבין את הרמז והמשיך לאכול. וכך המשיכו - היא לוקחת והוא לוקח, עד שהגיע זמן הטיסה ועלתה למטוס. רק אז פתחה את התיק וגילתה שחבילת הוופלים שלה היו בתוכו...
הרי לנו מוסר גדול כמה טובה יכולים אנחנו לעשות לעצמנו אם רק נדון לכף זכות.
המצווה "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו) מתפרשת בשני אופנים:
א. "כמשמעו" (רש"י) דהיינו מצוה על הדיין לשפוט בצדק, "שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך" (שבועות ל.) כיון שכשאחד מבעלי הדין רואה שמכבדים יותר את חברו יסתתמו טענותיו. הגמרא מביאה מעשה באשתו של רב הונא שבאה לדין לפני רב נחמן, והלה התלבט האם לקום מפניה כיון שאשת תלמיד חכם חייבים בכבודה כתלמיד חכם, אלא שאם כך יעשה הרי שבעל הדין יראה שמכבדים את בעלת דינו ויסתתמו טענותיו. כדי לפתור את הבעיה ביקש משמשו להפריח אווז בפניו ועל ידי כך רב נחמן יקום ובעל הדין לא ירגיש שקם מפני אשת רב הונא.
ב. "הוי דן את חבירך לכף זכות" (שם) פירוש זה מקיף תחומים רבים בחיי האדם; החיוב לדון לכף זכות חל על האדם בכל מקום: בקרב המשפחה, בעבודה, בתור לרופא בקופת חולים או במהלך נסיעה באוטובוס.
מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: החשיבות הגדולה הטמונה במצווה זו ניכרת בעיקר, כמו בתחומים רבים נוספים, בדרך השלילה. כשנתקלים במצבים אשר לא פעלו לפי הוראת 'בצדק תשפוט עמיתך' ומגלים עד היכן התגלגלו הדברים, לאיזה 'בירא עמיקתא' התדרדרו אנשים אלו עד כדי פילוג, אפשר להסיק שמידה זו בסיסית וחיונית על מנת לבנות חברה מתוקנת.
ואכן אפשר להתבונן בספר בראשית בפרשת אחי יוסף, ולגלות את הקרע העמוק שנוצר במשפחת יעקב אבינו כתוצאה מחוסר דביקות במידה זו.
כשאחי יוסף נשלחו על ידי ה'שליט' אל אביהם להביא את אחיהם הקטן, הם מתעוררים לתשובה ואומרים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא) האחים מהרהרים בינם לבין עצמם: לא יתכן שדבר זה קרה לנו במקרה, אין ספק שיש במצב הזה מידה כנגד מידה. הם הבינו שהטעות הגדולה, שאין בידם לתקנה, היא שלא התייחסו אל יוסף כשהתחנן אליהם.
ולכאורה קשה: אם החליטו פה אחד שיוסף בן מוות, מה שייך 'לוותר' לו בגלל שהוא מתחנן? אלא שכידוע דנו אותו בדין רודף, דהיינו: "הבא להרגך השכם להורגו". במילים אחרות אין יוסף נידון לפי מעשה שעשה אלא לפי מעשה שעתיד לעשות; היות וראו האחים שיוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם, חששו שיתרחש בהם אותו מהלך שהתחיל בבני אברהם אבינו - יצחק וישמעאל - כשהאחד נדחה והשני המשיך את שושלת האבות, והמשיך בבני יצחק - יעקב ועשו - שרק אחד זכה להשתייך לאומה הישראלית. הם ראו אם כן שהמאבק על ירושת האבות שהיה בין שתי זוגות אלו, עומד לחזור הפעם בעוצמה גדולה יותר בין יוסף לשאר השבטים, כשמי שיפסיד את המערכה יידחה הצידה ויוברר הטוב ביותר כיורש. לפי זה מובן מדוע מתחרטים האחים על שלא שעו לתחנוני יוסף: היו צריכים לדון אותו לכף זכות, שעכשיו הוא חוזר בו מזממו ושוב לא יהיה 'בירור' בין האחים אלא כולם ישארו באומה. מה שעדיין לא ברור הוא מדוע לא התקבלה תשובתם לפני ה'? הרי הודו בפה מלא על טעותם! אומר הרב: כיון שכל המהלך היה מוטעה, יוסף לא היה רודף ולא הייתה כוונתו 'להלשין' עליהם אל אביהם; כוונתו הייתה שיעקב יחזיר אותם למוטב, רק שהם לא דנו אותו לכף זכות מלכתחילה בחשבם שהוא מחולל רעתם, ממילא תשובתם אינה שלמה.
רואים מכאן עד היכן יכולים להתדרדר כתוצאה משיפוט מוטעה, כמובן לפי קוצר הבנתנו כיון שכשעוסקים בגדולי עולם כגון שבטי י-ה אין אנו יכולים לרדת לסוף דעתם ולהבין את דקוּת טעותם, וכל מטרתנו הינה להפיק לקח שיחזק בנו את המידות הטובות.
והנה יוסף גם הוא חשד באחיו, שלא בצדק. רש"י מסביר על הפסוק: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (שם לז, ב) "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות". גם הוא פירש לא נכון את מה שראו עיניו, ולא דן אותם לכף זכות.
מוסיף הרב ואומר: אפשר להבחין בדברי יעקב אל יוסף בסוג של תוכחה הבאה לעורר את יוסף לחזק בעצמו את המחשבה לצד זכות; יעקב מצווה את בנו: "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" (שם יד) רמז עדין רומז לו יעקב כנגד שלושת החשדות שיוסף חשד באחיו.
1. כנגד החשד שתולים את עיניהם בבנות הארץ, הוא אומר לו 'לך נא ראה את שלום אחיך', הגמרא אומרת: "כל אדם שאין לו אשה ...שרוי בלא שלום" (יבמות סב) צא ובדוק היטב איזה 'שלום', דהיינו איזו נשים יש לאחיך.
2. כנגד טענת יוסף שאוכלים אבר מן החי, אומר לו יעקב: 'ואת שלום הצאן' בדוק האם הצאן שלם או שחתכו להם איברים לאוכלם...
3. כנגד דיבורם בזלזול אל בני השפחות אומר לו 'והשיבני דבר' איך הדיבור שלהם כשפונים אל בני השפחות.
הרי לנו שוב ששיפוט לא נכון של מראה עינינו יכול להוביל אותנו להבנה לא נכונה על מעשיו של הזולת, וכתוצאה מכך אפשר בנקל להיכשל בשנאה מיותרת, פילוג וקרע שקשה מאוד לאחות. לעומת זאת אם נדון לכף זכות, תוך כדי מאמץ מתמיד לפרש את מעשי הזולת לטובה, אין ספק שזה יגרום לריבוי וחיזוק אהבת אחים.
בכל מצב, ולו הקיצוני ביותר, אפשר להתאמץ ולמצוא צד זכות בהתנהגות הזולת. הרב סיפר מעשה באשה שישבה בשדה התעופה, והמתינה לטיסה תוך כדי שאוכלת מחבילת וופלים שהניחה על הספסל. לפתע שמעה הכרזה ברמקולים שעליה לגשת לדלפק לסדר איזה עניין, הלכה וחזרה להתיישב במקומה. והנה היא מגלה שאדם זר אוכל מהוופלים כאילו הם שלו. באותו רגע עברו בראשה כל מיני מחשבות, כגון: 'איך הוא מעז לאכול מה שלא שלו ללא בושה' 'ועוד עם כיפה על הראש!' אך למרות הרהוריה החליטה שלא להעליב אותו והתיישבה במקומה ולקחה בעדינות וופל מהחפיסה. אולם האיש לא הבין את הרמז והמשיך לאכול. וכך המשיכו - היא לוקחת והוא לוקח, עד שהגיע זמן הטיסה ועלתה למטוס. רק אז פתחה את התיק וגילתה שחבילת הוופלים שלה היו בתוכו...
הרי לנו מוסר גדול כמה טובה יכולים אנחנו לעשות לעצמנו אם רק נדון לכף זכות.
