פרשתנו פותחת בקורבן עולה – "...זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב).
פרטי הלכות קורבן עולה מובאים בתחילת פרשת ויקרא, בה מציינת התורה את מקום שחיטתה: "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'" (שם א, יא) שחיטת קרבן העולה היא בצפון דווקא. כמו כן שאר קרבנות קודשי קודשים – חטאת: "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת" (שם ו, יח) ואשם: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם" (שם ז, ב).
לעומת זאת קורבן שלמים ושאר קודשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה ולאו דווקא בצפון. והנה מצינו מחלוקת בגמרא (מנחות עג ע"ב) האם מותר ל'בן נח' (ובאיזה תנאים) להביא קורבן שלמים לבית המקדש; לפי דעה אחת כל קורבן ש'בן נח' מביא אל בית ה', אע"פ שכוונתו לשם שלמים מקריבים אותו עולה, וזאת מפני שתי סיבות:
1. עובד כוכבים "לבו לשמים" (כלשון הגמרא) "כוונתו היא שיהא קורבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו" (רש"י שם).
2. עצם ניסוח הפסוק העוסק בקורבן המובא על ידי גוי: "...אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה" (שם כב, יח) דהיינו – כל הקורבנות שאומות העולם מקריבים יהיו עולה ולא שלמים.
והנה הגמרא דורשת את הפסוק בתהילים "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן" (שה"ש ד, טז) "תתנער אומה שמעשיה בצפון" דהיינו שלעתיד לבוא תיענש ותאבד האומה שיכולה להקריב רק עולות שמעשיהם בצפון, "ותבוא אומה שמעשיה בצפון ובדרום" דהיינו שלעתיד לבוא, לימות המשיח יבואו עם ישראל שיכולים להקריב שלמים הנשחטים גם בדרום (זבחים קטז'.) (תימן פירושו דרום).
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע פרט זה – מעשיהם בצפון או מעשיהם בצפון ובדרום – שלכאורה הינו שולי ביחס למשמעות הקורבן, נבחר כדי להגדיר את ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם, והוא זה שיגרום שלעתיד לבוא הקב"ה ינער את הגויים ויביא במקומם את ישראל? איזה רעיון טמון בשחיטת קורבן רק בצפון שגורם לתוצאה כל כך נכספת, הרמת קרן ישראל בימות המשיח?
מסביר הרב: העובדה שאפשר לעבוד את ה' על ידי הקרבת קורבנות, 'בן נח' מסוגל להבין, והסיבה היא מפני שאדם הראשון כבר הקריב קורבנות ואחריו קין והבל הקריבו קורבנות ומאוחר יותר נח כשירד מן התיבה. מה ש'בן נח' אינו מסוגל להבין הוא "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם" (שמות כט') "מלמד שהכוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (פסחים נט:). העובדה שאכילת הקורבנות ע"י הכוהנים היא חלק מהכפרה ובלעדיה הבעלים לא מתכפרים למרות שהקורבן הוקרב כדת וכדין, לא נתפסת בשכלו של הגוי. אומות העולם יכולים להגיע למדרגה של שיעבוד הרוח לבורא אבל לקדש פעולות חומריות כמו אכילה ולשעבדם לעבודת הבורא – אינם מסוגלים להבין. לכן "מעשיהם בצפון" או "מעשיהם בצפון ובדרום" מגדיר את ההבדל המהותי שבין ישראל לעמים. "מעשיהם בצפון" אלו העמים שיכולים לעבוד את ה' רק ברוח שהיא קרובה לה' (כמו צד צפון בעזרה שהוא 'לפני ה'') "ומעשיהם בצפון ובדרום" אלו ישראל שיכולים לעבוד את ה' גם בחומר שהוא רחוק יותר מה' (בדרום). לכן הגויים "יתנערו" – "עוּרִי צָפוֹן" וישראל יבואו – "וּבוֹאִי תֵימָן"
יסוד זה מצוי בתחום נוסף אצל הנוצרים: לכומרים שלהם אסור להתחתן, וזאת משום שהתפיסה שלהם היא שחיי אישות הינו מעשה טומאה ומיאוס (חטא). לעומת זאת היהדות מתייחסת לחיי אישות בין איש לאשתו כאל חיבור בקדושה, עד שחכמים הגדירו את אותו הקשר "קידושין". החתן אומר לכלה "הרי את מקודשת לי כדת משה בישראל" ובזה היא אשת איש, מקודשת לו ואסורה לכל העולם; נמצא שהתורה מגדירה את הקשר בין איש לאשתו מעשה מלא קדושה, היפך הגמור מתפיסת הגויים.
יוצא מכאן שיהודי מסוגל להגיע למדרגות עצומות של קדושה כשהצעד הראשון הוא לקדש את גופו ולהפוך אותו למקדש מעט. וכדברי חז"ל על הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, משום שעיקר השראת שכינה היא בתוך כל אחד ואחד מישראל.
ועדיין יש לשאול איך ניתן להגיע לדרגה כה גבוהה של קדושה עד שכל פעולה שהאדם עושה תיחשב לעבודת ה'? כיצד להשיג את מה שמתאר ה'מסילת ישרים' "מתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוקיו... ואפילו בשעת התעסקו במעשים גשמיים..."?
התשובה היא: כדי להגיע לדרגה גבוהה של קדושה חייבים לעלות אחת אחת את המעלות שמונה הרמח"ל עפ"י הברייתא של רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות לידי נקיות, נקיות לידי טהרה, טהרה לידי יראת חטא וכו'.
לא מספיק להחליט: "מהיום אני קדוש" – חייבים לעבור את כל השלבים הקודמים ולעלות אותם אחד אחד עד להשגת המטרה, עד המצב בו כל הפעולות החומריות הם חלק מעבודת ה' שלנו. כדוגמת "כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".
מצוות "ושמחתך בחגך" מוגדרת בפי חז"ל: "אין שמחה אלא בבשר" (פסחים קט ע"א) והכוונה היא על בשר קדשים. למה דווקא בשר הקדשים ולא בשר חולין?
משום הקדושה שבהם. אכילת הקורבן בקדושה מביאה לידי שמחה.
והיום שאין לנו בית המקדש אפשר להשיג את השמחה על ידי קרבת אלוקים כפי שאנו אומרים בתפילה "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך". וכדברי הילקוט שמעוני על הפסוק: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהילים קיח, כד) ופירשו חז"ל: "בו" פירושו בקב"ה. השמחה האמתית בחג משיגים על ידי קרבת אלוקים.
יהי רצון שיבנה בית המקדש ובמהרה בימינו ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים בטהרה, אמן.
