פרשתנו עוסקת בתהליך טהרתו של המצורע. ביום השמיני לאחר שנרפא נגע הצרעת מגופו, הַמִּטַּהֵר מביא את קורבנו ומנחתו אל הכהן, והלה מבצע שתי פעולות מיוחדות:
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מה המיוחד בפעולות אלו הנדרשות דווקא בטהרת המצורע, ומה מסמלות הנפת הקורבן ונתינת הדם באברי גופו?
אומר הרב מצינו פעולות אלו בשני מקומות נוספים ולכשנתבונן בהם נגלה מכנה משותף ביניהם. הפעם הראשונה שמופיע הנפה כהוראת שעה היא בחינוך אהרון ובניו לעבודת המשכן, כשמשה נצטווה לקחת את הַחֵלֶב והלחמים ולהניחם על כפי אהרון ובניו כדי להניף אותם: "וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'" (שמות כט, כד), ולאחר מכן לדורות הנפת חזה ושוק מכל קורבן שלמים.
גם בקורבן נזיר מצינו הנפה: זרוע קורבן השלמים מונף בנוסף לחזה ושוק כמו שבשאר שלמים. ולבסוף הנפת ארבעה מלחמי קורבן תודה, שתי הלחם של חג השבועות, שתי לחמי הנזיר, מנחת העומר ומנחת סוטה.
המיוחד בהנפת קורבן המצורע הוא שטעון תנופה לפני שחיטתו, דהיינו חי, מה שאין כן כל הנזכרים לעיל מונף בהם רק חלק מבשר הקורבן לאחר שחיטתו.
והנה מצינו קורבן נוסף הטעון תנופה כשהוא חי והם שני כבשים בני שנה - שלמי ציבור של חג השבועות. ההנפה מרמזת על התרוממות האדם; בעוד שבפסח, זמן יציאה ממצרים כשעם ישראל היו אך עבדים שיצאו לחרות, הביאו מנחת העומר הבאה מן השעורים (מאכל בהמה), בשבועות מתעלים לדרגת אדם ומביאים שתי הלחם מחיטה (מאכל אדם) הבאים חמץ.
התרוממות כזאת מרומזת גם בהנפת קורבן החי של המצורע; אדם זה שירד על ידי חטאו החמור (מוציא שם רע) לדרגה נמוכה ביותר כיון שהשתמש לרעה בכוח הדיבור המבדיל אותנו מבעלי החיים, חוזר עכשיו ומתעלה למדרגת כלל ישראל המשתמשים נכונה בכוח זה.
לגבי מתן דם על תנוך אוזן המצורע ובהונות ידו ורגלו הימנית נקדים ונאמר שישנה נקודה נוספת מיוחדת ויוצאת דופן; בשחיטת שאר הקורבנות, קבלת הדם נעשית על ידי מזרק ונתינת הדם אל המקום שהתורה מצווה נעשית על ידי הכוהן באצבעו או בזריקה מהכלי. בקורבן אשם של המצורע למדו חז"ל מפסוק: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן... וכו" (ויקרא יד, יד) "ולקח - יכול בכלי? ת"ל 'ולקח הכהן' ונתן הכהן' מה נתינה בעצמו של כהן אף בעצמו של כהן. יכול אף של מזבח תהא ביד? ת"ל 'כי חטאת האשם הוא לכהן' מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי, נמצאת אומר שני כהנים מקבלים את דמו אחד בכלי ואחד ביד" (תורת כוהנים ג) כלומר בשונה משאר קורבנות, בקורבן אשם מצורע חייב כהן אחד לקבל את הדם בידו ולאחר מכן לתת על תנוך אוזן המיטהר, וכו'. וכהן שני מקבל את הדם בכלי כמו בשאר קורבנות. והנה, אומר הרב, חלוקת הדם לשניים אומרת 'דרשני'. היכן מצינו דם קורבן מחולק לשני חלקים? במתן תורה. לפני מעמד הר סיני הקריבו בני ישראל עולות וזבחים, ועל דמם כתוב: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כד, ו) האגנות הן כעין כלים עגולים (אבן עזרא) דומים לכף יד הכהן המקבל בתוכה את הדם על מנת לזרוק על המיטהר, וכך גם משה רבינו עשה: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם" (שם ח) דהיינו: חצי הדם זרק על העם המיטהרים בקבלת התורה (אומנם רש"י והתרגום פירשו אחרת ע"ש) והחצי השני זרק על המזבח. טמון פה מסר ברור: כשנרפא המצורע מצרעתו וממילא מחטאו, עליו לקבל שוב את התורה כבראשונה כיון שמדרגתו הרוחנית הייתה בשפל בעקבות החטא החמור שנכשל בו. אותו חטא גרם שני נזקים גדולים: האחד לאדם עצמו, והוא שירד למדרגת ישראל ללא תורה (ולכן צריך לקבלה מחדש) והשני הנזק החברתי, שהרי בדיבורו הכניס שנאה בין אדם לחבירו. נזק זה מרחיק לכת באשר רק לאחר שהיו בני ישראל "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שמות יט, ב) נעשו זכאים לקבל תורה, ובא זה והפריד ביניהם.
מתוך דברינו אלה ניתן אולי להבין טעמא דקרא, מדוע נתינת הדם היא דווקא באוזן ביד וברגל; אברי גופו אלו הינם האברים הקשורים ל'נעשה ונשמע' שאמרו ישראל פה אחד לפני מתן תורה, האוזן שמעה בהר סיני מה עליו לעשות והרגליים מוליכות אותו לבצע את המצווה בידיו, והיינו 'נעשה ונשמע'. וכידוע עיקר הכוח באדם הוא ברגל וביד הימנים, והבוהן הוא "עיקר כל המעשים" (אבן עזרא ויקרא יד, יד) מובן אם כן שאדם זה הבא להיטהר ולקבל את התורה מחדש צריך להכין היטב את אברי השמיעה והעשייה ולקדש אותם לקראת ה'נעשה ונשמע' המחודש שלו. ואולי אפשר להוסיף שכשם שעם ישראל התכוננו שבעה שבועות לקראת מתן תורה, כך המצורע מתכונן ל'מתן תורה' שלו בשבעה ימים שפורש מאוהלו.
בנוסף לאמור עד כה אפשר להבחין בהקבלה שבין משיחת אהרן ובניו והלויים לעבודתם במשכן לבין מהלך טהרת המצורע: א. תגלחת - כשם שמצורע חייב לגלח את כל שערו גם על הלויים כתוב: "וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם" (במדבר ח, ז) ב. כיבוס - המצורע מצווה "וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו" (ויקרא יד, ט) כמו כן הלויים "וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ" (במדבר שם) ג. טבילה - גם המצורע וגם הלויים חייבים לטבול (ויקרא שם - במדבר שם) ד. הנפה - "והניף אהרן את הלויים תנופה- כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי" (שם רש"י) ה. נתינת דם - באותה מידה שמשה נתן מדם איל המילואים על תנוך אוזנם ובהונות ידם ורגלם של אהרון ובניו כך נעשה גם במצורע ו. נתינת שמן - השמן הנותר לאחר שנתנו ממנו על שלוש אברים אלו שניתן בהם הדם, נותנים על ראש המיטהר, בדיוק כמו שמשה משח על אהרון את שמן המשחה.
אפשר לסכם שכשם שדם הקודשים ושמן הקודש מעלים את אהרן ובניו ושאר הלויים לדרגה גבוהה של עבודת המשכן, כך מעלים במקביל את האדם שנכשל בעבירה חמורה וחזר למדרגתו הראשונה.
- הנפת הקורבן כפי שכתוב: "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'" (ויקרא יד, יב).
- נתינת הדם על תנוך האוזן, בוהן היד ובוהן הרגל של הַמִּטַּהֵר, שנאמר: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית" (שם יד).
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מה המיוחד בפעולות אלו הנדרשות דווקא בטהרת המצורע, ומה מסמלות הנפת הקורבן ונתינת הדם באברי גופו?
אומר הרב מצינו פעולות אלו בשני מקומות נוספים ולכשנתבונן בהם נגלה מכנה משותף ביניהם. הפעם הראשונה שמופיע הנפה כהוראת שעה היא בחינוך אהרון ובניו לעבודת המשכן, כשמשה נצטווה לקחת את הַחֵלֶב והלחמים ולהניחם על כפי אהרון ובניו כדי להניף אותם: "וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'" (שמות כט, כד), ולאחר מכן לדורות הנפת חזה ושוק מכל קורבן שלמים.
גם בקורבן נזיר מצינו הנפה: זרוע קורבן השלמים מונף בנוסף לחזה ושוק כמו שבשאר שלמים. ולבסוף הנפת ארבעה מלחמי קורבן תודה, שתי הלחם של חג השבועות, שתי לחמי הנזיר, מנחת העומר ומנחת סוטה.
המיוחד בהנפת קורבן המצורע הוא שטעון תנופה לפני שחיטתו, דהיינו חי, מה שאין כן כל הנזכרים לעיל מונף בהם רק חלק מבשר הקורבן לאחר שחיטתו.
והנה מצינו קורבן נוסף הטעון תנופה כשהוא חי והם שני כבשים בני שנה - שלמי ציבור של חג השבועות. ההנפה מרמזת על התרוממות האדם; בעוד שבפסח, זמן יציאה ממצרים כשעם ישראל היו אך עבדים שיצאו לחרות, הביאו מנחת העומר הבאה מן השעורים (מאכל בהמה), בשבועות מתעלים לדרגת אדם ומביאים שתי הלחם מחיטה (מאכל אדם) הבאים חמץ.
התרוממות כזאת מרומזת גם בהנפת קורבן החי של המצורע; אדם זה שירד על ידי חטאו החמור (מוציא שם רע) לדרגה נמוכה ביותר כיון שהשתמש לרעה בכוח הדיבור המבדיל אותנו מבעלי החיים, חוזר עכשיו ומתעלה למדרגת כלל ישראל המשתמשים נכונה בכוח זה.
לגבי מתן דם על תנוך אוזן המצורע ובהונות ידו ורגלו הימנית נקדים ונאמר שישנה נקודה נוספת מיוחדת ויוצאת דופן; בשחיטת שאר הקורבנות, קבלת הדם נעשית על ידי מזרק ונתינת הדם אל המקום שהתורה מצווה נעשית על ידי הכוהן באצבעו או בזריקה מהכלי. בקורבן אשם של המצורע למדו חז"ל מפסוק: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן... וכו" (ויקרא יד, יד) "ולקח - יכול בכלי? ת"ל 'ולקח הכהן' ונתן הכהן' מה נתינה בעצמו של כהן אף בעצמו של כהן. יכול אף של מזבח תהא ביד? ת"ל 'כי חטאת האשם הוא לכהן' מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי, נמצאת אומר שני כהנים מקבלים את דמו אחד בכלי ואחד ביד" (תורת כוהנים ג) כלומר בשונה משאר קורבנות, בקורבן אשם מצורע חייב כהן אחד לקבל את הדם בידו ולאחר מכן לתת על תנוך אוזן המיטהר, וכו'. וכהן שני מקבל את הדם בכלי כמו בשאר קורבנות. והנה, אומר הרב, חלוקת הדם לשניים אומרת 'דרשני'. היכן מצינו דם קורבן מחולק לשני חלקים? במתן תורה. לפני מעמד הר סיני הקריבו בני ישראל עולות וזבחים, ועל דמם כתוב: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כד, ו) האגנות הן כעין כלים עגולים (אבן עזרא) דומים לכף יד הכהן המקבל בתוכה את הדם על מנת לזרוק על המיטהר, וכך גם משה רבינו עשה: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם" (שם ח) דהיינו: חצי הדם זרק על העם המיטהרים בקבלת התורה (אומנם רש"י והתרגום פירשו אחרת ע"ש) והחצי השני זרק על המזבח. טמון פה מסר ברור: כשנרפא המצורע מצרעתו וממילא מחטאו, עליו לקבל שוב את התורה כבראשונה כיון שמדרגתו הרוחנית הייתה בשפל בעקבות החטא החמור שנכשל בו. אותו חטא גרם שני נזקים גדולים: האחד לאדם עצמו, והוא שירד למדרגת ישראל ללא תורה (ולכן צריך לקבלה מחדש) והשני הנזק החברתי, שהרי בדיבורו הכניס שנאה בין אדם לחבירו. נזק זה מרחיק לכת באשר רק לאחר שהיו בני ישראל "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שמות יט, ב) נעשו זכאים לקבל תורה, ובא זה והפריד ביניהם.
מתוך דברינו אלה ניתן אולי להבין טעמא דקרא, מדוע נתינת הדם היא דווקא באוזן ביד וברגל; אברי גופו אלו הינם האברים הקשורים ל'נעשה ונשמע' שאמרו ישראל פה אחד לפני מתן תורה, האוזן שמעה בהר סיני מה עליו לעשות והרגליים מוליכות אותו לבצע את המצווה בידיו, והיינו 'נעשה ונשמע'. וכידוע עיקר הכוח באדם הוא ברגל וביד הימנים, והבוהן הוא "עיקר כל המעשים" (אבן עזרא ויקרא יד, יד) מובן אם כן שאדם זה הבא להיטהר ולקבל את התורה מחדש צריך להכין היטב את אברי השמיעה והעשייה ולקדש אותם לקראת ה'נעשה ונשמע' המחודש שלו. ואולי אפשר להוסיף שכשם שעם ישראל התכוננו שבעה שבועות לקראת מתן תורה, כך המצורע מתכונן ל'מתן תורה' שלו בשבעה ימים שפורש מאוהלו.
בנוסף לאמור עד כה אפשר להבחין בהקבלה שבין משיחת אהרן ובניו והלויים לעבודתם במשכן לבין מהלך טהרת המצורע: א. תגלחת - כשם שמצורע חייב לגלח את כל שערו גם על הלויים כתוב: "וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם" (במדבר ח, ז) ב. כיבוס - המצורע מצווה "וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו" (ויקרא יד, ט) כמו כן הלויים "וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ" (במדבר שם) ג. טבילה - גם המצורע וגם הלויים חייבים לטבול (ויקרא שם - במדבר שם) ד. הנפה - "והניף אהרן את הלויים תנופה- כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי" (שם רש"י) ה. נתינת דם - באותה מידה שמשה נתן מדם איל המילואים על תנוך אוזנם ובהונות ידם ורגלם של אהרון ובניו כך נעשה גם במצורע ו. נתינת שמן - השמן הנותר לאחר שנתנו ממנו על שלוש אברים אלו שניתן בהם הדם, נותנים על ראש המיטהר, בדיוק כמו שמשה משח על אהרון את שמן המשחה.
אפשר לסכם שכשם שדם הקודשים ושמן הקודש מעלים את אהרן ובניו ושאר הלויים לדרגה גבוהה של עבודת המשכן, כך מעלים במקביל את האדם שנכשל בעבירה חמורה וחזר למדרגתו הראשונה.
