פרשתנו פותחת בתורת היולדת, תקופת טומאתה לבן או לבת והקורבנות שהתורה דורשת ממנה על מנת להשלים טהרתה. "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת"(ויקרא יב, ו).
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע היולדת חייבת להביא קורבן חטאת? העובדה שהביאה ולד לעולם מצווה היא ולא עבירה! אומנם מצוות פריה ורביה מוטלת על האיש כפי שחז"ל אומרים: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה" (יבמות סה:) אולם למעשה סייעה לבעלה לקיים מצווה גדולה זו, ואף היא זכתה בקיום מצווה בבחינת 'אינו מצווה ועושה', אם כן מה פשר קורבן החטאת?
שאלה זו שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, ותשובתו: "בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קורבן" (נדה לא:) אלא שהגמרא מקשה על תשובה זו: אם זו סיבת הבאת הקורבן, למה צריך דווקא קורבן חטאת? היה צריך לחייב אותה קורבן שבועה כפי שמחויב אדם העובר על שבועתו. יתירה מזו: אם אכן קורבנה בא כתוצאה משבועה שלמעשה היא לא תקיים, מדוע לחייבה קורבן? שתתיר את שבועתה לפני שתעבור עליה ולא תתחייב כלום!
אומנם בגמרא אין תירוץ לקושיות אלו, אולם מחובתנו לנסות להבין את סברת רבי שמעון. אומר הרב: אין ספק שרבי שמעון לא התכוון לומר שכל יולדת נשבעת שבועה של ממש, שכן אם זו הייתה כוונתו היינו צריכים לחקור כל מקרה לגופו של עניין ואם אכן הייתה שבועה לדאוג להתיר אותה, ובמידה והאישה הייתה עוברת על שבועתה הייתה צריכה להביא קורבן שבועה. רבי שמעון רוצה ללמד אותנו מה מתרחש בלבה של היולדת; לפני חבלי הלידה חשקה נפשה מאוד להביא ילדים לעולם, אלא שכשהתחילו הצירים ואיתם הכאבים העזים המלווים את מהלך הלידה, חל שינוי – אומנם זמני – בלבה שגרם לה ירידה כלשהיא ממדרגתה הראשונה וכאילו החליטה שלא להיזקק יותר לבעלה ושוב לא ללדת לְעוֹלָם. אומנם לאחר זמן קצר הכאבים חלפו ואינם ונשכחו כמעט לחלוטין ומוכנה לשוב לבעלה, אך חסרה לה אותה מדרגת הלב שלפני הלידה ועל כן אמרה התורה 'תביא קורבן' כדי להחזיר את מדרגתה כבראשונה.
לדאבוננו אין לנו בית מקדש ואין ליולדות אפשרות להביא את קורבנות חובתן, ולמרות זאת הנשים חוזרות לבעליהן ועולם כמנהגו נוהג; אולם עלינו לדעת שמצב זה אינו אלא 'בדיעבד' וכשמהרה ייבנה בית תפארתנו כל אישה שילדה תצטרך להשלים את חובותיה כדי שתוכל לאכול את קורבן פסח, שכן יולדת שלא הביאה את קורבנה הרי היא 'מחוסרת כפרה' ואסורה בקודשים. אלא שעינינו, עיני בשר ודם אינם מסוגלים להבחין בין מעלת האישה שהשלימה את קורבנותיה כראוי, לבין מי שלא עשתה זאת גם מסיבות שלא תלויות בהחלטתה (שכן אין כעת בית מקדש), אולם בשמים הבדל זה ניכר היטב. מה שמוטל עלינו הוא שנדע להבחין בין מצב 'לכתחילה' לבין מצב 'בדיעבד' ולדעת שהעובדה שאיננו יכולים להקריב את קורבנותינו הינו חסרון גדול למרות שהוא בעל כורחנו.
נטייה זו להפוך מצב שנכפה על האדם באונס למצב של 'לכתחילה' מוכר לנו גם מתחומים אחרים. אנחנו אומרים בהגדה של פסח: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר; וַיָּגָר שָׁם. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד לְהִשְׁתַּקֵּעַ אֶלָּא לָגוּר שָׁם" (מתוך ההגדה של פסח) לא הייתה כוונת יעקב אבינו 'להשתקע' במצרים, רק לגור באופן זמני. אפילו להיקבר במצרים הוא לא רצה שכן מקומו האמיתי הוא בארץ כנען.
גם משה רבינו לא ראה את עצמו תושב קבע במצרים. רואים זאת ממה שהתורה אומרת: "שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות יח, ד) יש שפרשו שכוונת משה רבינו בקריאת שם גרשון לבנו היא על זמן שהייתו במצרים (ולא על מדין) שם הרגיש כמו גר בארץ נוכריה כיון שמצרים אינה מקומו האמיתי של כל יהודי אלא ארץ ישראל. אבל כנראה שחלק מהעם התחילו להרגיש 'בנוח' במצרים וללמוד מתרבותם וממעשיהם, ולאט לאט התחילו להשתקע שם. אומנם שבט לוי דאגו לשמור על צביון יהודי כיון שלא השתעבדו על ידי המצריים כידוע, אבל העם שכחו שהגלות באה כעונש שנגזר על אברהם אבינו, ועל בני יעקב כתוצאה ממכירת יוסף, והתייחסו למצב של 'בדיעבד' כ'לכתחילה'.
גם שאר הגלויות באו לישראל כעונש, כפי שאנחנו אומרים בתפילת מוסף של שלוש רגלים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ולמרות שמודעים לכך עדיין ישנם יהודים שסבורים שטוב יותר לחיות בחו"ל ואין זה אלא כי הופכים את המצב של 'בדיעבד' ל'לכתחילה'. לפעמים יש שיקולים רוחניים, הגמרא מתירה בנסיבות מסוימות לצאת לחו"ל (כגון לשאת אישה או ללמוד תורה) אבל מצויה גם מחשבה של 'נוח לי פה'; כולנו מתפללים יום יום בתפילת שמונה עשרה: "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו" אך לא תמיד מתכוונים בדיוק למה שאומרים, רוצים לסיים כמה עניינים בחו"ל ורק אחר כך...
תקופת 'בין הזמנים' הינה דוגמה נוספת של 'בדיעבד'. המצב האידאלי לכתחילה הוא שבני הישיבות ילמדו תורה ברצף בלי לצאת לפגרה, אלא שבעבר היו צריכים לגלות למרחקים כדי ללמוד תורה ולא היו חוזרים במשך תקופה ארוכה; החזרה הביתה הייתה כרוכה בהליכה ארוכה מאוד ועד שהתלמידים היו מגיעים לבית הוריהם כדי לכבדם נאלצו לעשות 'בין הזמנים' ארוך יותר; היו כאלו שלא חזרו לביתם במשך שנים כפי שהרב העיד על אביו של סבו ז"ל שהלך ברגל מגרמניה להונגריה כדי ללמוד, מובן אם כן שנפרד ממשפחתו לחודשים רבים. היום הנסיעות הפכו לקלות יותר והקשר עם בני המשפחה תדיר יותר מאז, ממילא אין הצדקה ל'בין הזמנים' ארוך כל כך, אלא שהמצב הפך מ'בדיעבד' ל'לכתחילה', 'מוכרחים' לעשות חופש כל חודש ניסן.
אין ספק שצריכים לעזור בבית בהכנות לפסח וגם לנוח כדי לאגור כוחות ולהתחיל את ה'זמן' במלא המרץ, אולם עם כל זאת צריכים לדעת שזהו בדיעבד ולא לכתחילה, ובעיקר חייבים לקבוע עתים לתורה; וכשמהרה יבוא אליהו הנביא לבשר לנו על הגאולה אחד הדברים שיתבטלו הוא 'בין הזמנים', ואז נוכל לקיים את הפסוק כתיקונו "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א, ח).
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע היולדת חייבת להביא קורבן חטאת? העובדה שהביאה ולד לעולם מצווה היא ולא עבירה! אומנם מצוות פריה ורביה מוטלת על האיש כפי שחז"ל אומרים: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה" (יבמות סה:) אולם למעשה סייעה לבעלה לקיים מצווה גדולה זו, ואף היא זכתה בקיום מצווה בבחינת 'אינו מצווה ועושה', אם כן מה פשר קורבן החטאת?
שאלה זו שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, ותשובתו: "בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קורבן" (נדה לא:) אלא שהגמרא מקשה על תשובה זו: אם זו סיבת הבאת הקורבן, למה צריך דווקא קורבן חטאת? היה צריך לחייב אותה קורבן שבועה כפי שמחויב אדם העובר על שבועתו. יתירה מזו: אם אכן קורבנה בא כתוצאה משבועה שלמעשה היא לא תקיים, מדוע לחייבה קורבן? שתתיר את שבועתה לפני שתעבור עליה ולא תתחייב כלום!
אומנם בגמרא אין תירוץ לקושיות אלו, אולם מחובתנו לנסות להבין את סברת רבי שמעון. אומר הרב: אין ספק שרבי שמעון לא התכוון לומר שכל יולדת נשבעת שבועה של ממש, שכן אם זו הייתה כוונתו היינו צריכים לחקור כל מקרה לגופו של עניין ואם אכן הייתה שבועה לדאוג להתיר אותה, ובמידה והאישה הייתה עוברת על שבועתה הייתה צריכה להביא קורבן שבועה. רבי שמעון רוצה ללמד אותנו מה מתרחש בלבה של היולדת; לפני חבלי הלידה חשקה נפשה מאוד להביא ילדים לעולם, אלא שכשהתחילו הצירים ואיתם הכאבים העזים המלווים את מהלך הלידה, חל שינוי – אומנם זמני – בלבה שגרם לה ירידה כלשהיא ממדרגתה הראשונה וכאילו החליטה שלא להיזקק יותר לבעלה ושוב לא ללדת לְעוֹלָם. אומנם לאחר זמן קצר הכאבים חלפו ואינם ונשכחו כמעט לחלוטין ומוכנה לשוב לבעלה, אך חסרה לה אותה מדרגת הלב שלפני הלידה ועל כן אמרה התורה 'תביא קורבן' כדי להחזיר את מדרגתה כבראשונה.
לדאבוננו אין לנו בית מקדש ואין ליולדות אפשרות להביא את קורבנות חובתן, ולמרות זאת הנשים חוזרות לבעליהן ועולם כמנהגו נוהג; אולם עלינו לדעת שמצב זה אינו אלא 'בדיעבד' וכשמהרה ייבנה בית תפארתנו כל אישה שילדה תצטרך להשלים את חובותיה כדי שתוכל לאכול את קורבן פסח, שכן יולדת שלא הביאה את קורבנה הרי היא 'מחוסרת כפרה' ואסורה בקודשים. אלא שעינינו, עיני בשר ודם אינם מסוגלים להבחין בין מעלת האישה שהשלימה את קורבנותיה כראוי, לבין מי שלא עשתה זאת גם מסיבות שלא תלויות בהחלטתה (שכן אין כעת בית מקדש), אולם בשמים הבדל זה ניכר היטב. מה שמוטל עלינו הוא שנדע להבחין בין מצב 'לכתחילה' לבין מצב 'בדיעבד' ולדעת שהעובדה שאיננו יכולים להקריב את קורבנותינו הינו חסרון גדול למרות שהוא בעל כורחנו.
נטייה זו להפוך מצב שנכפה על האדם באונס למצב של 'לכתחילה' מוכר לנו גם מתחומים אחרים. אנחנו אומרים בהגדה של פסח: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר; וַיָּגָר שָׁם. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד לְהִשְׁתַּקֵּעַ אֶלָּא לָגוּר שָׁם" (מתוך ההגדה של פסח) לא הייתה כוונת יעקב אבינו 'להשתקע' במצרים, רק לגור באופן זמני. אפילו להיקבר במצרים הוא לא רצה שכן מקומו האמיתי הוא בארץ כנען.
גם משה רבינו לא ראה את עצמו תושב קבע במצרים. רואים זאת ממה שהתורה אומרת: "שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות יח, ד) יש שפרשו שכוונת משה רבינו בקריאת שם גרשון לבנו היא על זמן שהייתו במצרים (ולא על מדין) שם הרגיש כמו גר בארץ נוכריה כיון שמצרים אינה מקומו האמיתי של כל יהודי אלא ארץ ישראל. אבל כנראה שחלק מהעם התחילו להרגיש 'בנוח' במצרים וללמוד מתרבותם וממעשיהם, ולאט לאט התחילו להשתקע שם. אומנם שבט לוי דאגו לשמור על צביון יהודי כיון שלא השתעבדו על ידי המצריים כידוע, אבל העם שכחו שהגלות באה כעונש שנגזר על אברהם אבינו, ועל בני יעקב כתוצאה ממכירת יוסף, והתייחסו למצב של 'בדיעבד' כ'לכתחילה'.
גם שאר הגלויות באו לישראל כעונש, כפי שאנחנו אומרים בתפילת מוסף של שלוש רגלים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ולמרות שמודעים לכך עדיין ישנם יהודים שסבורים שטוב יותר לחיות בחו"ל ואין זה אלא כי הופכים את המצב של 'בדיעבד' ל'לכתחילה'. לפעמים יש שיקולים רוחניים, הגמרא מתירה בנסיבות מסוימות לצאת לחו"ל (כגון לשאת אישה או ללמוד תורה) אבל מצויה גם מחשבה של 'נוח לי פה'; כולנו מתפללים יום יום בתפילת שמונה עשרה: "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו" אך לא תמיד מתכוונים בדיוק למה שאומרים, רוצים לסיים כמה עניינים בחו"ל ורק אחר כך...
תקופת 'בין הזמנים' הינה דוגמה נוספת של 'בדיעבד'. המצב האידאלי לכתחילה הוא שבני הישיבות ילמדו תורה ברצף בלי לצאת לפגרה, אלא שבעבר היו צריכים לגלות למרחקים כדי ללמוד תורה ולא היו חוזרים במשך תקופה ארוכה; החזרה הביתה הייתה כרוכה בהליכה ארוכה מאוד ועד שהתלמידים היו מגיעים לבית הוריהם כדי לכבדם נאלצו לעשות 'בין הזמנים' ארוך יותר; היו כאלו שלא חזרו לביתם במשך שנים כפי שהרב העיד על אביו של סבו ז"ל שהלך ברגל מגרמניה להונגריה כדי ללמוד, מובן אם כן שנפרד ממשפחתו לחודשים רבים. היום הנסיעות הפכו לקלות יותר והקשר עם בני המשפחה תדיר יותר מאז, ממילא אין הצדקה ל'בין הזמנים' ארוך כל כך, אלא שהמצב הפך מ'בדיעבד' ל'לכתחילה', 'מוכרחים' לעשות חופש כל חודש ניסן.
אין ספק שצריכים לעזור בבית בהכנות לפסח וגם לנוח כדי לאגור כוחות ולהתחיל את ה'זמן' במלא המרץ, אולם עם כל זאת צריכים לדעת שזהו בדיעבד ולא לכתחילה, ובעיקר חייבים לקבוע עתים לתורה; וכשמהרה יבוא אליהו הנביא לבשר לנו על הגאולה אחד הדברים שיתבטלו הוא 'בין הזמנים', ואז נוכל לקיים את הפסוק כתיקונו "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א, ח).
