פרשתנו פותחת במותם של בני אהרון. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א) נחלקו חז"ל בהסבר סיבת מיתתם (עיין מכתב מאליהו, הרה"ג דסלר זצ"ל, ח"ב עמוד 244, 15 שיטות שונות) ולמרות הדעות השונות, שורש אחד משותף לכולם: "לגודל ערכם היו חסרים בשלמות מידת הענווה" (מכתב מאליהו-שם). אמנם החיסרון הוא בבחינת דקה מן הדקה, אך כבר לימדונו חז"ל על הפסוק: "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (תהילים נ, ג) "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה" (יבמות קכא:) "'נִשְׂעֲרָה' לשון חוט השערה עם סביביו - עם צדיקים ההולכים אחריו" (רש"י) ועל כן כשלון בדבר, ולו הקטן ביותר מהווה כבר סיבה מאת ה' להמיתם.
מוסיף מו"ר הרב נבנצל שליט"א, יתכן לומר שהטענה על נדב ואביהו נובעת מעובדת היותם "בני אהרון", כפי שהתורה מכנה אותם בפתיחת הפרשה בלי להזכיר את שמם. אם כן, היות ואהרון הכהן הוא כל כך צדיק רמת הציפיות מבניו גבוהה במיוחד, הרבה יותר ממה שמצפים מאדם מהשורה ודווקא זה גרם לפגיעה חמורה של מידת הדין בהם.
דוגמה לכך מצינו אצל בני שמואל הנביא, עליהם נאמר: "וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע" (שמו"א ח, ג) מדייקים חז"ל: בדרכיו הוא דלא הלכו, אולם לא חטאו. ומה שכתוב "ויטו אחרי הבצע" הכוונה היא שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן. הם לא כתתו את רגליהם מעיר לעיר כדי ללמד תורה כמו שעשה שמואל אלא ישבו בעירם ומי שרצה להישפט היה צריך לטרוח ולבוא אליהם. היות וכך נהג שמואל ממילא מצפים מבניו שילכו בדרכיו, לכן התביעה עליהם גדולה יותר.
שלמה המלך אומר: "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" (משלי כ, ז) מסביר הרה"ג חיים מוולוז'ין: המידות שהצדיק טורח ויגע עליהן להשיגן עוברות לבניו כטבע מוטבע בתוכם, ונדרש מהם מאמץ קל מאוד יחסית כדי להשיגן גם הם, כדוגמת מה שאפשר להבחין בקרב עם ישראל שמוסרים עצמם על קידוש השם, מידה שעברה להם כירושה מאברהם אבינו, הראשון שמסר נפשו על אמונתו באור כשדים, ובכך הנחיל לבניו אחריו את המידה הזאת עד סוף כל הדורות. וכך כל שאר הניסיונות שנתנסה אברהם ועמד בהם בהצלחה סללו את הדרך כדי שגם אנחנו נצליח לעמוד בניסיונות דומים. לכן כשלמשל יהודי עולה לארץ ישראל במסירות נפש, תוך כדי עקירה מארץ מולדתו, עזיבת חבריו ויקיריו, הרי שזה מכוחו של אברהם אבינו.
לפי זה מובן שמבניו של שמואל תובעים שימשיכו בדרך אביהם, מה שלא דורשים מיהודי אחר. הוא הדין מבני אהרון, יתכן שנדרש מהם יותר מצד היותם בניו של אהרון הכהן הצדיק, מה שלא נדרש מיהודים אחרים. דבר זה רמוז בפתיחת הפרשה, בפסוק שלא מזכיר את שמם "נדב ואביהו" אלא "בני אהרון", כי זו בעצם עיקר התביעה עליהם, העובדה שאביהם אהרון צדיק גדול.
בימים אלו שבין פסח לעצרת אנחנו מתאבלים על מותם של תלמידי רבי עקיבא. בתקופה זו שולטת מידת הדין במיוחד, ופגעה בתלמידי רבי עקיבא בצורה קשה ביותר; הגמרא (יבמות סב:) אומרת שכל העשרים וארבע אלף מתו במיתת אסכרה, הקשה מכל המיתות (ברכות ח.). גם כאן, אומר הרב, אפשר לומר שמידת הדין פגעה בהם מפני שהם תלמידי רבי עקיבא, ומתלמידי רבי עקיבא נדרש הרבה יותר מאנשים אחרים, ועל כן דקדקו בהם כחוט השערה.
חטאם היה דק מאוד, לא שח"ו הכו זה את זה או קיללו זה את זה - רק לא נהגו כבוד זה בזה. מספרים על רב ישראל מסלאנט זצ"ל שפעם נכנס לבית המדרש ושמע שני תלמידים צועקים אחד לשני: "טיפש, אתה לא צודק!" "אני טיפש? אתה עם הארץ!" אמר להם: "רבותי! אמנם צריך ללמוד תורה אבל הלימוד חייב להיות עם דרך ארץ!" למחרת כשנכנס שוב לבית המדרש שמע שאחד אומר לשני: "מסתמא כבודו צודק!" וחבירו עונה לו: "מה פתאום, הצדק עם כבודו!" אמר להם: "אמנם צריך להתנהג בדרך ארץ, אבל צריך גם ללמוד תורה! חז"ל אמרו "דרך ארץ קדמה לתורה" אך מיד לאחר דרך ארץ חייבת לבוא תורה; אי אפשר להסכים לכל מילה שאומר החברותא רק בגלל דרך ארץ, אם הסברה לא נכונה חייבים לחלוק אבל צריכים להיזהר מפגיעות אישיות.
הגמרא (מנחות סח:) מספרת על יהודה בן נחמיה, תלמידו של רבי עקיבא, שהיה לו ויכוח הלכתי עם רבי טרפון וניצחו. הגמרא אומרת: "צהבו פניו של יהודה בן נחמיה" כלומר: כל כך שמח בזה שניצח את רבי טרפון עד שהייתה ניכרת שמחתו על פניו. אולי אם היה שמח בלבו על שזכה לברר את ההלכה על בוריה, לא היה נענש; אבל כולם ראו את השמחה על פניו. אמר לו רבי עקיבא: "יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן? תמהני אם תאריך ימים" מספרת הגמרא מיד: "אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה; כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: 'יהודה בן נחמיה היכן הוא?' ואמרו לי: 'נפטר והלך לו'". אומר הרב: כנראה הוא היה אחד מתלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת, אך התמיה גדולה: מה היה כל כך חמור במעשה יהודה בן נחמיה? רבי טרפון שאל שאלה ויהודה ענה לו, הוא לא הוסיף שום מילת גנאי, וכי אסור להתווכח על הלכה תוך כדי לימוד?
התשובה היא שהקב"ה דקדק איתו כחוט השערה לפי גודל מעלתו, ואם כן על אותה שמחת ניצחון שנראתה על פני יהודה בן נחמיה נענש בכל חומרת הדין. בא תלמיד זה ולימד על הכלל, כל שאר תלמידי רבי עקיבא נענשו באותה מידה על שלא נהגו כבוד זה בזה. הרי למעמד הר סיני קדם: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י) וכשיש אחדות לא שייך לשמוח על שאחד מנצח את השני שהרי זה כאילו הוא עצמו ניצח והפסיד גם יחד. לכן אם מישהו שמח בגלל שניצח את חבירו הרי זה סימן להעדר אחדות.
בימים אלו אנחנו צועדים לקראת היום הגדול בו זכינו למעמד הר סיני, יום בו ניתנה תורה לישראל. מעלתם של ימים אלו גדולה מאוד במיוחד באשר מהווים הכנה למתן תורה, שכאמור דורשת אחדות בקרב העם. אסור לנו להיגרר לוויכוחים מבל סוג הגורמים פירוד בקרב העם. העובדה שיש דעות והשקפות שונות בין יהודים לא צריכה להתדרדר לפגיעות אישיות. צריך לזכור תמיד שלאחר כל חילוקי הדעות נשב ביחד ונלמד את אותה גמרא, ונעיין באותם הלכות השייכות לכלל ישראל. אם נקפיד בנקודה זו נרבה אהבה ואחווה ונזרז את ביאת משיח צדקנו.
מוסיף מו"ר הרב נבנצל שליט"א, יתכן לומר שהטענה על נדב ואביהו נובעת מעובדת היותם "בני אהרון", כפי שהתורה מכנה אותם בפתיחת הפרשה בלי להזכיר את שמם. אם כן, היות ואהרון הכהן הוא כל כך צדיק רמת הציפיות מבניו גבוהה במיוחד, הרבה יותר ממה שמצפים מאדם מהשורה ודווקא זה גרם לפגיעה חמורה של מידת הדין בהם.
דוגמה לכך מצינו אצל בני שמואל הנביא, עליהם נאמר: "וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע" (שמו"א ח, ג) מדייקים חז"ל: בדרכיו הוא דלא הלכו, אולם לא חטאו. ומה שכתוב "ויטו אחרי הבצע" הכוונה היא שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן. הם לא כתתו את רגליהם מעיר לעיר כדי ללמד תורה כמו שעשה שמואל אלא ישבו בעירם ומי שרצה להישפט היה צריך לטרוח ולבוא אליהם. היות וכך נהג שמואל ממילא מצפים מבניו שילכו בדרכיו, לכן התביעה עליהם גדולה יותר.
שלמה המלך אומר: "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" (משלי כ, ז) מסביר הרה"ג חיים מוולוז'ין: המידות שהצדיק טורח ויגע עליהן להשיגן עוברות לבניו כטבע מוטבע בתוכם, ונדרש מהם מאמץ קל מאוד יחסית כדי להשיגן גם הם, כדוגמת מה שאפשר להבחין בקרב עם ישראל שמוסרים עצמם על קידוש השם, מידה שעברה להם כירושה מאברהם אבינו, הראשון שמסר נפשו על אמונתו באור כשדים, ובכך הנחיל לבניו אחריו את המידה הזאת עד סוף כל הדורות. וכך כל שאר הניסיונות שנתנסה אברהם ועמד בהם בהצלחה סללו את הדרך כדי שגם אנחנו נצליח לעמוד בניסיונות דומים. לכן כשלמשל יהודי עולה לארץ ישראל במסירות נפש, תוך כדי עקירה מארץ מולדתו, עזיבת חבריו ויקיריו, הרי שזה מכוחו של אברהם אבינו.
לפי זה מובן שמבניו של שמואל תובעים שימשיכו בדרך אביהם, מה שלא דורשים מיהודי אחר. הוא הדין מבני אהרון, יתכן שנדרש מהם יותר מצד היותם בניו של אהרון הכהן הצדיק, מה שלא נדרש מיהודים אחרים. דבר זה רמוז בפתיחת הפרשה, בפסוק שלא מזכיר את שמם "נדב ואביהו" אלא "בני אהרון", כי זו בעצם עיקר התביעה עליהם, העובדה שאביהם אהרון צדיק גדול.
בימים אלו שבין פסח לעצרת אנחנו מתאבלים על מותם של תלמידי רבי עקיבא. בתקופה זו שולטת מידת הדין במיוחד, ופגעה בתלמידי רבי עקיבא בצורה קשה ביותר; הגמרא (יבמות סב:) אומרת שכל העשרים וארבע אלף מתו במיתת אסכרה, הקשה מכל המיתות (ברכות ח.). גם כאן, אומר הרב, אפשר לומר שמידת הדין פגעה בהם מפני שהם תלמידי רבי עקיבא, ומתלמידי רבי עקיבא נדרש הרבה יותר מאנשים אחרים, ועל כן דקדקו בהם כחוט השערה.
חטאם היה דק מאוד, לא שח"ו הכו זה את זה או קיללו זה את זה - רק לא נהגו כבוד זה בזה. מספרים על רב ישראל מסלאנט זצ"ל שפעם נכנס לבית המדרש ושמע שני תלמידים צועקים אחד לשני: "טיפש, אתה לא צודק!" "אני טיפש? אתה עם הארץ!" אמר להם: "רבותי! אמנם צריך ללמוד תורה אבל הלימוד חייב להיות עם דרך ארץ!" למחרת כשנכנס שוב לבית המדרש שמע שאחד אומר לשני: "מסתמא כבודו צודק!" וחבירו עונה לו: "מה פתאום, הצדק עם כבודו!" אמר להם: "אמנם צריך להתנהג בדרך ארץ, אבל צריך גם ללמוד תורה! חז"ל אמרו "דרך ארץ קדמה לתורה" אך מיד לאחר דרך ארץ חייבת לבוא תורה; אי אפשר להסכים לכל מילה שאומר החברותא רק בגלל דרך ארץ, אם הסברה לא נכונה חייבים לחלוק אבל צריכים להיזהר מפגיעות אישיות.
הגמרא (מנחות סח:) מספרת על יהודה בן נחמיה, תלמידו של רבי עקיבא, שהיה לו ויכוח הלכתי עם רבי טרפון וניצחו. הגמרא אומרת: "צהבו פניו של יהודה בן נחמיה" כלומר: כל כך שמח בזה שניצח את רבי טרפון עד שהייתה ניכרת שמחתו על פניו. אולי אם היה שמח בלבו על שזכה לברר את ההלכה על בוריה, לא היה נענש; אבל כולם ראו את השמחה על פניו. אמר לו רבי עקיבא: "יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן? תמהני אם תאריך ימים" מספרת הגמרא מיד: "אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה; כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: 'יהודה בן נחמיה היכן הוא?' ואמרו לי: 'נפטר והלך לו'". אומר הרב: כנראה הוא היה אחד מתלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת, אך התמיה גדולה: מה היה כל כך חמור במעשה יהודה בן נחמיה? רבי טרפון שאל שאלה ויהודה ענה לו, הוא לא הוסיף שום מילת גנאי, וכי אסור להתווכח על הלכה תוך כדי לימוד?
התשובה היא שהקב"ה דקדק איתו כחוט השערה לפי גודל מעלתו, ואם כן על אותה שמחת ניצחון שנראתה על פני יהודה בן נחמיה נענש בכל חומרת הדין. בא תלמיד זה ולימד על הכלל, כל שאר תלמידי רבי עקיבא נענשו באותה מידה על שלא נהגו כבוד זה בזה. הרי למעמד הר סיני קדם: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י) וכשיש אחדות לא שייך לשמוח על שאחד מנצח את השני שהרי זה כאילו הוא עצמו ניצח והפסיד גם יחד. לכן אם מישהו שמח בגלל שניצח את חבירו הרי זה סימן להעדר אחדות.
בימים אלו אנחנו צועדים לקראת היום הגדול בו זכינו למעמד הר סיני, יום בו ניתנה תורה לישראל. מעלתם של ימים אלו גדולה מאוד במיוחד באשר מהווים הכנה למתן תורה, שכאמור דורשת אחדות בקרב העם. אסור לנו להיגרר לוויכוחים מבל סוג הגורמים פירוד בקרב העם. העובדה שיש דעות והשקפות שונות בין יהודים לא צריכה להתדרדר לפגיעות אישיות. צריך לזכור תמיד שלאחר כל חילוקי הדעות נשב ביחד ונלמד את אותה גמרא, ונעיין באותם הלכות השייכות לכלל ישראל. אם נקפיד בנקודה זו נרבה אהבה ואחווה ונזרז את ביאת משיח צדקנו.
