אחד הנושאים המרכזיים בפרשה הוא הצרעת על כל סוגיה השונים.
הפסוק אומר: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" (ויקרא יג, ב) מעיר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: התורה מדגישה-דווקא אדם ולא בהמה, לא יתכן שבבהמה תהיה שאת או ספחת או בהרת; נגעים אלו מיועדים אך ורק לאדם. גם לא בכל אדם יכולים להיות נגעים אלו אלא רק בישראל; גוי לא יכול ללקות בנגע צרעת. הגמרא דורשת את הפסוק: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל לד, לא) "אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם" (בבא מציעא קיד:) ממילא אדם המוזכר בפרשתנו פירושו ישראל ולא גוי. וכל כך למה? משום שהצרעת המתוארת בתורה אינה מחלה טבעית כמו הצרעת המוכרת בימינו, אלא מחלה ניסית המכה באדם מסיבות רוחניות, שמטרתה לחנך את העם להיזהר בדיבור. היות והשכינה שורה בישראל, ומקפידה על דיבורים שאינם כהוגן, מן השמים מענישים את מי שאינו נזהר בדיבורו במחלה פלאית, (היא לא מחלה מדבקת ולא נגרמת מ"וירוס" או "חיידק", ורפואתה איננה קשורה לרופאים ובתי חולים – תהליך הרפואה הוא בידי הכהן) וכשהאדם רואה בצורה מוחשית שמן השמים מקפידים עליו, מתעוררים בו הרהורי תשובה, מתקן את מעשיו ומתקרב לבוראו.
ראייה לדבר: צרעת הבגדים; הנגעים אינם באים ישירות על האדם אלא באופן הדרגתי. ראשית פוקדים את בגדיו ואת ביתו, "נגעי בגדים והבתים בלי ספק אינם באים מצד הטבע כי אין בהן דם וליחות המסבבים העיפוש.... ועל כורחך אתה צריך לומר שבאים בדרך נס על צד העונש, וזה בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש..." (כלי יקר). האדם לוקה בממונו תחילה, ומי שמספיק לו עונש זה להחזירו למוטב – מה טוב; ואם לא – ההמשך ידוע.
יוצא אם כן שהצרעת היא עדות על השגחה פרטית על כל אדם מישראל. "כל אדם" כפשוטו – אפילו משה רבינו, הצדיק הגדול ביותר בעולם, נענש בצרעת. לאחר שהקב"ה הטיל עליו את המשימה להוציא את עם ישראל ממצרים, משה רבינו הגיב במשפט המבטא דיבור לא הגון על ישראל: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד, א) חז"ל מתחו ביקורת על הביטוי "והן לא יאמינו לי": "אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו. מנלן? ממשה, דכתיב: 'והן לא יאמינו לי' וקמי קוב'ה גליה דהוו מהימני" (ילק"ש רמז קעב) היה צריך לומר "אולי לא יאמינו לי" או "ואם לא יאמינו לי", לשון ספק ולא בלשון ודאי "והן". לפיכך כתוצאה מכך לקה בצרעת: "וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג"(שם ו) "רמז שלשון הרע ספר באמרו 'לא יאמינו לי', לפיכך הלקהו בצרעת" (רש"י) הרי לנו עדות להשגחה פרטית על כל אדם מישראל.
דוגמה נוספת לכך: מרים הנביאה שגם היא לקתה בצרעת על שדברה על משה. התורה מזהירה אותנו בעקבות פרשת מרים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ט) הנדרש מאיתנו הוא לזכור היטב את מה שקרה למרים, שעל דיבור קל שדברה באחיה – לא מתוך שנאה ח"ו אלא מתוך טעות, לקתה בצורה כל כך חמורה, כל שכן מי שמדבר לשון הרע על חבירו. וכפי שלימד אותנו רבינו הגדול: "התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהייתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר: 'והאיש משה ענו מאד' ואע''פ כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם" (הלכ' טומאת צרעת פ"טז, ה"י).
והנה אפשר ללמוד מכאן מוסר השכל גדול, שהרי אם על דיבור קל שלא נאמר מתוך שנאה או רוע לב אלא מטעות – הקב"ה העניש בעונש כל כך חמור, מאחר דקיימא לן "מרובה מידה טובה ממידת פורענות" (סוטה יא.) על אחת כמה וכמה שהקב"ה ישלם שכר על כל דיבור, ולו הקטן ביותר, של תורה, דרך ארץ, דברי עידוד בין אדם לחבירו, וכד'. צריך ללמוד להעריך את הכלי היקר שהענק לנו השי"ת – הפה – על מנת שננצל אותו לדברים שבקדושה בלבד ונימנע מדיבורים אסורים כמו לשון הרע, רכילות, וכד'.
אם נתבונן על הסיבות המביאות את האדם לדבר לשון הרע, נראה שאחת מהן היא כשלא דנים את הזולת לכף זכות.
הנביא אומר: "וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (זכריה ז, י) ואחר כמה פסוקים חוזר על אותו ביטוי כמעט באותם מילים: "וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (שם ח, יז) מה פשר הכפילות הזאת?
אומר הרב: אכן כוונת הנביא היא על שני עניינים שונים; בפסוק אחד מורה הנביא לעם שלא לאחל לזולת שום דבר רע, ובפסוק השני שלא לחשוב שהשני עושה דבר רע, והיינו לדון אותו לכף זכות. כדאי להתחזק בנקודה זו, ובפרט שמתוכה אפשר למנוע הרבה מחלוקות בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו. אפשר לחסוך שנאת חינם מיותרת הנגרמת מפירוש מוטעה של מעשה הזולת. זהו יסוד גדול בין אדם לחבירו.
ובפרט כדאי להתחזק בשמירת הלשון, להרגיל את עצמנו לדבר טוב על השני, להבליט את התכונות החיוביות של הזולת, ובעיקר לפרש את מעשיהם לטובה גם כשלפי המציאות הדברים נוטים להתפרש לרעה. אם מתרגלים לדון לכף זכות אפשר להבחין בטובות העצומות שהשי"ת עושה איתנו יום יום ולהודות עליהן; אך אם לא דנים לכף זכות, אזי אפילו הטובות הכי גדולות מפרשים לרעה. דוגמה בולטת לכך היא תגובת עם ישראל כששמעו את מה ששמעו מהמרגלים בחזרתם מארץ כנען: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א, כז) הרי שהפכו את הטובה הכי גדולה בהיסטוריה, יציאת מצרים, למטרת השמדת העם ח"ו.
נלמד מזה להסתכל בעין טובה על כל מה שסביבנו ולהבין שמעשי ה' הם תמיד לטוב לנו כל הימים.
הפסוק אומר: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" (ויקרא יג, ב) מעיר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: התורה מדגישה-דווקא אדם ולא בהמה, לא יתכן שבבהמה תהיה שאת או ספחת או בהרת; נגעים אלו מיועדים אך ורק לאדם. גם לא בכל אדם יכולים להיות נגעים אלו אלא רק בישראל; גוי לא יכול ללקות בנגע צרעת. הגמרא דורשת את הפסוק: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל לד, לא) "אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם" (בבא מציעא קיד:) ממילא אדם המוזכר בפרשתנו פירושו ישראל ולא גוי. וכל כך למה? משום שהצרעת המתוארת בתורה אינה מחלה טבעית כמו הצרעת המוכרת בימינו, אלא מחלה ניסית המכה באדם מסיבות רוחניות, שמטרתה לחנך את העם להיזהר בדיבור. היות והשכינה שורה בישראל, ומקפידה על דיבורים שאינם כהוגן, מן השמים מענישים את מי שאינו נזהר בדיבורו במחלה פלאית, (היא לא מחלה מדבקת ולא נגרמת מ"וירוס" או "חיידק", ורפואתה איננה קשורה לרופאים ובתי חולים – תהליך הרפואה הוא בידי הכהן) וכשהאדם רואה בצורה מוחשית שמן השמים מקפידים עליו, מתעוררים בו הרהורי תשובה, מתקן את מעשיו ומתקרב לבוראו.
ראייה לדבר: צרעת הבגדים; הנגעים אינם באים ישירות על האדם אלא באופן הדרגתי. ראשית פוקדים את בגדיו ואת ביתו, "נגעי בגדים והבתים בלי ספק אינם באים מצד הטבע כי אין בהן דם וליחות המסבבים העיפוש.... ועל כורחך אתה צריך לומר שבאים בדרך נס על צד העונש, וזה בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש..." (כלי יקר). האדם לוקה בממונו תחילה, ומי שמספיק לו עונש זה להחזירו למוטב – מה טוב; ואם לא – ההמשך ידוע.
יוצא אם כן שהצרעת היא עדות על השגחה פרטית על כל אדם מישראל. "כל אדם" כפשוטו – אפילו משה רבינו, הצדיק הגדול ביותר בעולם, נענש בצרעת. לאחר שהקב"ה הטיל עליו את המשימה להוציא את עם ישראל ממצרים, משה רבינו הגיב במשפט המבטא דיבור לא הגון על ישראל: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד, א) חז"ל מתחו ביקורת על הביטוי "והן לא יאמינו לי": "אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו. מנלן? ממשה, דכתיב: 'והן לא יאמינו לי' וקמי קוב'ה גליה דהוו מהימני" (ילק"ש רמז קעב) היה צריך לומר "אולי לא יאמינו לי" או "ואם לא יאמינו לי", לשון ספק ולא בלשון ודאי "והן". לפיכך כתוצאה מכך לקה בצרעת: "וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג"(שם ו) "רמז שלשון הרע ספר באמרו 'לא יאמינו לי', לפיכך הלקהו בצרעת" (רש"י) הרי לנו עדות להשגחה פרטית על כל אדם מישראל.
דוגמה נוספת לכך: מרים הנביאה שגם היא לקתה בצרעת על שדברה על משה. התורה מזהירה אותנו בעקבות פרשת מרים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ט) הנדרש מאיתנו הוא לזכור היטב את מה שקרה למרים, שעל דיבור קל שדברה באחיה – לא מתוך שנאה ח"ו אלא מתוך טעות, לקתה בצורה כל כך חמורה, כל שכן מי שמדבר לשון הרע על חבירו. וכפי שלימד אותנו רבינו הגדול: "התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהייתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר: 'והאיש משה ענו מאד' ואע''פ כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם" (הלכ' טומאת צרעת פ"טז, ה"י).
והנה אפשר ללמוד מכאן מוסר השכל גדול, שהרי אם על דיבור קל שלא נאמר מתוך שנאה או רוע לב אלא מטעות – הקב"ה העניש בעונש כל כך חמור, מאחר דקיימא לן "מרובה מידה טובה ממידת פורענות" (סוטה יא.) על אחת כמה וכמה שהקב"ה ישלם שכר על כל דיבור, ולו הקטן ביותר, של תורה, דרך ארץ, דברי עידוד בין אדם לחבירו, וכד'. צריך ללמוד להעריך את הכלי היקר שהענק לנו השי"ת – הפה – על מנת שננצל אותו לדברים שבקדושה בלבד ונימנע מדיבורים אסורים כמו לשון הרע, רכילות, וכד'.
אם נתבונן על הסיבות המביאות את האדם לדבר לשון הרע, נראה שאחת מהן היא כשלא דנים את הזולת לכף זכות.
הנביא אומר: "וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (זכריה ז, י) ואחר כמה פסוקים חוזר על אותו ביטוי כמעט באותם מילים: "וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (שם ח, יז) מה פשר הכפילות הזאת?
אומר הרב: אכן כוונת הנביא היא על שני עניינים שונים; בפסוק אחד מורה הנביא לעם שלא לאחל לזולת שום דבר רע, ובפסוק השני שלא לחשוב שהשני עושה דבר רע, והיינו לדון אותו לכף זכות. כדאי להתחזק בנקודה זו, ובפרט שמתוכה אפשר למנוע הרבה מחלוקות בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו. אפשר לחסוך שנאת חינם מיותרת הנגרמת מפירוש מוטעה של מעשה הזולת. זהו יסוד גדול בין אדם לחבירו.
ובפרט כדאי להתחזק בשמירת הלשון, להרגיל את עצמנו לדבר טוב על השני, להבליט את התכונות החיוביות של הזולת, ובעיקר לפרש את מעשיהם לטובה גם כשלפי המציאות הדברים נוטים להתפרש לרעה. אם מתרגלים לדון לכף זכות אפשר להבחין בטובות העצומות שהשי"ת עושה איתנו יום יום ולהודות עליהן; אך אם לא דנים לכף זכות, אזי אפילו הטובות הכי גדולות מפרשים לרעה. דוגמה בולטת לכך היא תגובת עם ישראל כששמעו את מה ששמעו מהמרגלים בחזרתם מארץ כנען: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א, כז) הרי שהפכו את הטובה הכי גדולה בהיסטוריה, יציאת מצרים, למטרת השמדת העם ח"ו.
נלמד מזה להסתכל בעין טובה על כל מה שסביבנו ולהבין שמעשי ה' הם תמיד לטוב לנו כל הימים.
