פרשת נח התש"ע

אחרי המבול שמחק כל רוח חיים מעל פני הארץ, הקב"ה מברך את נח ובניו בברכת: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ט, א) ומודיע להם את איסור שפיכות דמים "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (שם ו'). חז"ל למדו מכאן שאחריות מוטלת על בית הדין להעמיד לדין את הרוצח ולהמיתו "אם יש עדים המיתוהו אתם" (רש"י) "בבית דין של מטה" (ספורנו) והנימוק לדין זה הוא המשך הפסוק: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (שם) דהיינו: הסיבה לביצוע פסק דין מוות לרוצח היא שהאדם נברא בצלם אלוקים. אך מפשט הפסוק לא ברור על איזה "אדם" מדובר כאן שבריאתו ב"צלם אלוקים" מהווה נימוק לעונש המוטל על הרוצח.

הרב נבנצל שליט"א מסביר בשלושה אופנים:

1. "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" הכוונה לנרצח, כלומר: היות והנרצח נברא בצלם אלוקים פגיעה בו מהווה מרידה בבורא ועונש מיתה מוטל על הפוגע. הקושי בהסבר זה הוא שאף אחד לא יכול לפגוע בזולת אם לא שנגזר עליו משמיים להינזק, וכדברי בעל "חובת הלבבות": "שאין ביד אחד מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקה, ולא לזולתו, כי אם ברשות הבורא יתברך". ואם כן, אם הצליח הרוצח לפגוע בחבירו סימן שנגזרה עליו מיתה. אמנם כל אחד צריך לדאוג שהוא לא יהיה ה"שליח" להזיק כפי שלמדנו מפס': "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כב, ח) למה הכתוב קראו "נופל"? משום ש"ראוי זה ליפול ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (רש"י שם) דהיינו, הוא לא נפל "בגלל" שלא עשית מעקה אלא שמגיע לו ליפול, אם לא מגגך – ממקום אחר, ובכל זאת אתה צריך לדאוג שגרימת מותו לא תתגלגל על ידיך; עם כל זה חייבים לדעת שלא בסיבת המזיק באה הצרה על הניזק אלא רק בגזירת עליון, ואם כך איך אפשר להעניש את הרוצח כשברור לנו שגם בלעדיו היה מת הנרצח?
2. האופן השני להסביר את הנימוק "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" האדם הוא הדיין, ולדיין יש סמכות לפסוק דין מוות מעצם היותו נברא בצלם אלוקים. (המילה אלוקים בכמה מקומות פירושה דיין).
3. אבל יש אופן נוסף להסביר את הפסוק והוא שמדובר ברוצח עצמו. אדם שירד לשפל המדרגה עד שהגיע למצב שרצח בשר ודם, השחית בכך את צלם אלוקים של עצמו ועל זה נענש. ומדוע מעשה הרצח משחית את צלם אלוקים שבאדם? כותב ה"תומר דבורה": "אילו ידומה (האדם לקב"ה) בגופו ולא בפעולות, הרי הוא מכזיב הצורה". תפקידו של האדם בעולם הוא להידמות לבורא, ללכת בדרכיו: "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'" (שבת קלג:) זאת הדרך להידבק להקב"ה והרוצח שעשה ההפך מזה קלקל את צלם אלוקים שבו ולכן נענש. חז"ל לימדו אותנו: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים"(אבות פ"א מ"ב) שואל הרב: למה דווקא על שלושת הדברים הללו ולא על שאר מצוות?

נראה לתרץ שהם שלושת הדרכים העיקריים להידבק בקב"ה:

1. התורה היא דרך הדביקות בקב"ה על ידי המחשבה. אמנם בשר ודם לא יכול להשיג את מחשבת הבורא "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נה, ט) אבל לכל אחד יש חלק בתורה ואותו אנחנו מבקשים בתפילה "...ותן חלקינו בתורתך.." משום שהאדם הוא השתקפות של התורה (לכן אברהם אבינו היה מסוגל ללמוד תורה מהתבוננות בגופו, כפי שנא': "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו)) והתורה היא השתקפות של האדם, כפי שכתוב: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א), כי האדם הוא "צלם אלוקים" והתורה היא חכמת אלוקים, ולמרות שכמה שנתאמץ להעמיק בהבנתה לא נוכל להשיג אפילו קצה קטן ממנה עלינו להשקיע כוחות עד כמה שידינו משגת לעמול בלימודה ובכך להשיג דביקות בבורא דרך המחשבה.
2. העבודה היא דרך הדביקות בבורא על ידי הרגש. כשאדם מביא קורבן ורואה את הנעשה בו, מבין שבעצם היה מגיע לו להישחט על המזבח, ואם מביא קרבן נדר או נדבה היה רוצה להקריב את עצמו לכבוד ה' יתברך, אבל הקב"ה גילה לנו בתורתו שלא זו הדרך הנכונה; "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" הוא אחד מהיסודות של היהדות, לכן במקום להקריב את עצמנו אנחנו מביאים קרבן. היום שאין לנו בית המקדש התפילה היא התחליף של הקורבנות והיסוד שלה הוא הרגש; ה' לא מעוניין שנקרא בסידור מעמוד 12 עד עמוד 92, הוא רוצה שנשקיע את הלב שלנו בתפילה, שנרגיש את הזכות הגדולה שיש לנו שיכולים לדבר עם הקב"ה שלוש פעמים ביום כמו שמדבר הבן עם אביו.
3. גמילות חסדים היא הדרך להידבק בקב"ה על ידי המעשה. אמנם אי אפשר לייחס סיבה לקב"ה, הוא סיבת כל הסיבות, אבל לפי קוצר הבנתנו הסיבה לבריאת העולם והבריות היא כדי שיהיה למי להטיב, הרי הוא מקור הטוב. יוצא שעיקר הבריאה היא גמילות חסדים. "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמה, ט) אם אנחנו רוצים להידמות אליו צריכים להשתדל לגמול חסד עם הבריות; הנתינה צריכה להיות העיקר. אומנם יש לפעמים לקיחה שהיא נתינה. למשל: 2 חנוונים שמוכרים אותה סחורה ובכל זאת יש הבדל גדול בניהם: הראשון כל מטרתו היא לתת לכל יהודי מכל טוב: אוכל, בשר, דגים וכו', אבל אם יחלק להם בלי כסף לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, לכן הוא חייב "לקחת" כסף מהקונים. השני כל מטרתו היא להרוויח כסף אבל אם יתלה שלט בפתח החנות "כאן מקבלים כסף" אין סיכוי שיבואו הרבה אנשים, לכן הוא מוכרח לספק מצרכים תמורת הכסף שמקבל. שני הסוחרים עושים את אותה פעולה, ההבדל ביניהם הוא שאצל הראשון הלקיחה היא גם נתינה; רואים שגם דרך המסחר אפשר להידבק בקב"ה וללכת בדרכיו. שמירה והקפדה בשלושת הדרכים הללו היא מתכון מוצלח לשמור על צלם אלוקים שבתוכנו.ויהי רצון שנהיה ראויים לכך.