פרשתנו מפרטת את הברכה והקללה המוזכרות בפרשת ראה. משה רבנו אומר לבני ישראל: "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים... וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל" (דברים כז, יב-יג) "ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלויים והארון למטה באמצע. הפכו לויים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו', ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים: ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', וכן כולם עד ארור אשר לא יקים" (רש"י) אחד עשרה ברכות וקללות מוזכרות כאן ולבסוף: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" (שם כו) "כאן כלל את כל התורה כלה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה" (רש"י).
מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: משפט זה אמנם כולל את כל התורה כולה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, דברים שבגלוי ודברים שבסתר, אבל עיקר מטרתו היא קבלה בלב לקיים את כל התורה, דהיינו: לא על הביצוע בפועל נאמרה ברכה וקללה זו אלא על קבלת ההחלטה לקיים את כל מצוות התורה. (אמנם יש פירושים נוספים לפסוק אבל שבעים פנים לתורה) אם כן, הוראה זו היא דבר שבסתר, כלומר: רק הקב"ה יכול לדעת מי הוא המקבל בליבו לקיים את כל התורה ומי לא. כשנתבונן באחד עשרה ה"ארורים" הקודמים, נראה שבחלק מהם מודגש שהדבר נעשה בסתר, כגון: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה...וְשָׂם בַּסָּתֶר" (שם טו) או "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (שם כד). אבל גם באלה שלא כתוב בפירוש, מובן מאליו שהם דברים שעל פי רוב האנשים עושים אותם בסתר; אדם שלוקח שוחד או מקלה אביו ואמו, מסיג גבול רעהו, משגה עיוור בדרך, וכו', אלו דברים שנעשים בהחבא וממילא אין בית הדין יכולים להעניש את החוטא ועקב כך אנשים לא מפחדים במקרים כאלו מבית הדין, לכן צריכים להרתיע אותם לבל יבצעו עבירות כאלה, מה שאין כן בעבירות שבגלוי בדרך כלל אנשים מפחדים לעבור מאימת בית הדין.
מובא בגמרא (ב"ק עט:) "שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת "הגנב מפחד מבשר ודם ולא מפחד מקב"ה, כאילו עין של מעלה לא רואה ואוזן של מעלה לא שומעת, ועל זה מגיע לו עונש מיוחד משום שהוא כופר בהשגחה העליונה.
הגמרא (ברכות כח:) מספרת: כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו ואמרו לו: "רבינו ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" ברור שצריך לפחד מקב"ה יותר מבשר ודם אלא שלא קל להגיע לדרגה זו, לכן כשלב ראשון הלואי שתגיעו לדרגה שתפחדו לפחות באותה מידה. כשאדם נכשל בעבירה חושב "הלואי שאף אחד לא יראה אותי". איזו מן מחשבה היא זאת? הרי הקב"ה וודאי יראה אותו! אבל כך טבע האדם, הוא מפחד יותר ממה שרואה ממה שלא רואה.
מה שקשה להבין מהגמרא הנ"ל, למי אומר רבי יוחנן בן זכאי את הדברים? לגדולי תלמידיו, תנאים קדושים שמתוכם אנחנו מכירים חמישה, והם המנויים במסכת אבות: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך; אותם מברך ריב"ז שיהיו כמו הגזלן ולא כמו הגנב, מבהיל הרעיון! ובכל זאת כתוב מה שכתוב וצריכים ללמוד את המסר העיקרי שטמון בגמרא זו: יש פער עצום בין "וידעת היום" לבין "והשבות אל לבבך". כולנו, מי פחות ומי יותר, יודעים ידיעה שכלית שה' אלוקינו ה' אחד, ואומרים שלוש פעמים ביום "כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". אולם ידיעה זו לא תמיד חודרת ללב פנימה, לא תמיד מרגישים שה' נמצא בכל מקום ורואה ומשגיח את כל המעשה, כדברי שלמה המלך: "בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים" (משלי טו, ג). יסוד זה הוא הפותח את השולחן ערוך בסעיף הראשון: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח) ובכל זאת קשה להגיע למדרגה זו.
רבנו יונה ב"שערי תשובה" הורה לנו את הדרך איך להגיע לתשובה. אחד מהדברים הוא: "יבין לבבו כי יש עונש, ונקם ישלם על עוון" והרי זהו אחד מי"ג עיקרי האמונה, שיש שכר ועונש. ובכל זאת לפעמים האדם מורה היתר לעצמו בטענות שונות ומשונות כגון: נכון שאסור לדבר לשון הרע אבל על פלוני שאני אוהב אותו מותר לי כי אני אומר זאת לטובתו; או כדברי ה"מסילת ישרים" שכל מיני רמאויות אסורות אבל אם זה בשביל להרוויח כסף – זה שונה, זו ה"פרנסה". אדם צריך להשיב אל ליבו שיש עונש, שהקב"ה לא עובר על סדר היום על הדברים הללו. וכך בכל תחומי החיים: אדם יודע שיש יום המיתה אבל הוא משוכנע שזה נוגע לבני אדם אחרים ולא אליו; אדם שומע כל יום על תאונות דרכים ועל חוסר הזהירות שגרם לטרגדיה זו, אבל בתת ההכרה הוא בטוח ש"לי זה לא יקרה", זה קורה לאחרים אבל הוא לא רואה את עצמו מעורב במקרים כאלה.
האדם צריך להתבונן כל רגע על מעשיו ולדעת שעל הכל יבוא במשפט, כל ביטול תורה, כל שנאת חינם, כל לשון הרע, "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד).
מספרים על הגר"א שפגש פעם יהודי מומר וראה אותו שותה. אמר לו: "תברך!" והלה צחק: "וכי אינך יודע שמזמן עזבתי את התורה, מה שייך שאני אברך?" אמר לו הגר"א: "על כל מה שעזבת ועל כל מה שכפרת ידונו אותך, אבל גם על זה שלא ברכת על המים אתה עתיד לתת את הדין!". הדברים חדרו אל תוך ליבו, ברח וחזר בתשובה.
חודש אלול בעיצומו ויום הדין מתקרב ובא, זה הזמן להכנה ולתיקון. מספיק להתבונן על כל מעשה ולו הקטן ביותר ולהשיב עמוק אל תוך ליבנו ש"ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ובכך נזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומוצלחת.
מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: משפט זה אמנם כולל את כל התורה כולה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, דברים שבגלוי ודברים שבסתר, אבל עיקר מטרתו היא קבלה בלב לקיים את כל התורה, דהיינו: לא על הביצוע בפועל נאמרה ברכה וקללה זו אלא על קבלת ההחלטה לקיים את כל מצוות התורה. (אמנם יש פירושים נוספים לפסוק אבל שבעים פנים לתורה) אם כן, הוראה זו היא דבר שבסתר, כלומר: רק הקב"ה יכול לדעת מי הוא המקבל בליבו לקיים את כל התורה ומי לא. כשנתבונן באחד עשרה ה"ארורים" הקודמים, נראה שבחלק מהם מודגש שהדבר נעשה בסתר, כגון: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה...וְשָׂם בַּסָּתֶר" (שם טו) או "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (שם כד). אבל גם באלה שלא כתוב בפירוש, מובן מאליו שהם דברים שעל פי רוב האנשים עושים אותם בסתר; אדם שלוקח שוחד או מקלה אביו ואמו, מסיג גבול רעהו, משגה עיוור בדרך, וכו', אלו דברים שנעשים בהחבא וממילא אין בית הדין יכולים להעניש את החוטא ועקב כך אנשים לא מפחדים במקרים כאלו מבית הדין, לכן צריכים להרתיע אותם לבל יבצעו עבירות כאלה, מה שאין כן בעבירות שבגלוי בדרך כלל אנשים מפחדים לעבור מאימת בית הדין.
מובא בגמרא (ב"ק עט:) "שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת "הגנב מפחד מבשר ודם ולא מפחד מקב"ה, כאילו עין של מעלה לא רואה ואוזן של מעלה לא שומעת, ועל זה מגיע לו עונש מיוחד משום שהוא כופר בהשגחה העליונה.
הגמרא (ברכות כח:) מספרת: כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו ואמרו לו: "רבינו ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" ברור שצריך לפחד מקב"ה יותר מבשר ודם אלא שלא קל להגיע לדרגה זו, לכן כשלב ראשון הלואי שתגיעו לדרגה שתפחדו לפחות באותה מידה. כשאדם נכשל בעבירה חושב "הלואי שאף אחד לא יראה אותי". איזו מן מחשבה היא זאת? הרי הקב"ה וודאי יראה אותו! אבל כך טבע האדם, הוא מפחד יותר ממה שרואה ממה שלא רואה.
מה שקשה להבין מהגמרא הנ"ל, למי אומר רבי יוחנן בן זכאי את הדברים? לגדולי תלמידיו, תנאים קדושים שמתוכם אנחנו מכירים חמישה, והם המנויים במסכת אבות: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך; אותם מברך ריב"ז שיהיו כמו הגזלן ולא כמו הגנב, מבהיל הרעיון! ובכל זאת כתוב מה שכתוב וצריכים ללמוד את המסר העיקרי שטמון בגמרא זו: יש פער עצום בין "וידעת היום" לבין "והשבות אל לבבך". כולנו, מי פחות ומי יותר, יודעים ידיעה שכלית שה' אלוקינו ה' אחד, ואומרים שלוש פעמים ביום "כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". אולם ידיעה זו לא תמיד חודרת ללב פנימה, לא תמיד מרגישים שה' נמצא בכל מקום ורואה ומשגיח את כל המעשה, כדברי שלמה המלך: "בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים" (משלי טו, ג). יסוד זה הוא הפותח את השולחן ערוך בסעיף הראשון: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח) ובכל זאת קשה להגיע למדרגה זו.
רבנו יונה ב"שערי תשובה" הורה לנו את הדרך איך להגיע לתשובה. אחד מהדברים הוא: "יבין לבבו כי יש עונש, ונקם ישלם על עוון" והרי זהו אחד מי"ג עיקרי האמונה, שיש שכר ועונש. ובכל זאת לפעמים האדם מורה היתר לעצמו בטענות שונות ומשונות כגון: נכון שאסור לדבר לשון הרע אבל על פלוני שאני אוהב אותו מותר לי כי אני אומר זאת לטובתו; או כדברי ה"מסילת ישרים" שכל מיני רמאויות אסורות אבל אם זה בשביל להרוויח כסף – זה שונה, זו ה"פרנסה". אדם צריך להשיב אל ליבו שיש עונש, שהקב"ה לא עובר על סדר היום על הדברים הללו. וכך בכל תחומי החיים: אדם יודע שיש יום המיתה אבל הוא משוכנע שזה נוגע לבני אדם אחרים ולא אליו; אדם שומע כל יום על תאונות דרכים ועל חוסר הזהירות שגרם לטרגדיה זו, אבל בתת ההכרה הוא בטוח ש"לי זה לא יקרה", זה קורה לאחרים אבל הוא לא רואה את עצמו מעורב במקרים כאלה.
האדם צריך להתבונן כל רגע על מעשיו ולדעת שעל הכל יבוא במשפט, כל ביטול תורה, כל שנאת חינם, כל לשון הרע, "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד).
מספרים על הגר"א שפגש פעם יהודי מומר וראה אותו שותה. אמר לו: "תברך!" והלה צחק: "וכי אינך יודע שמזמן עזבתי את התורה, מה שייך שאני אברך?" אמר לו הגר"א: "על כל מה שעזבת ועל כל מה שכפרת ידונו אותך, אבל גם על זה שלא ברכת על המים אתה עתיד לתת את הדין!". הדברים חדרו אל תוך ליבו, ברח וחזר בתשובה.
חודש אלול בעיצומו ויום הדין מתקרב ובא, זה הזמן להכנה ולתיקון. מספיק להתבונן על כל מעשה ולו הקטן ביותר ולהשיב עמוק אל תוך ליבנו ש"ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ובכך נזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומוצלחת.
