משה רבנו פונה לבני ישראל ואומר להם: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (דברים כט', ט') כעת כל אחד מכם, מהחשוב ועד הפשוט ביותר, נמצא במצב רוחני טוב. אלו שנגזר עליהם למות במדבר ואלו שעבדו לבעל פעור, כבר מתו – ואתם הנצבים לפני ה' אלוקכם ראויים להיכנס לארץ. והנה למרות שהמצב הנוכחי תקין, ייתכן שבעתיד המצב ישתנה לרעה ח"ו, והשורש הגורם לקלקול זה נמצא בתוככם מעכשיו; "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (שם יז) וגם אם שורש זה לא בא עדיין לידי ביטוי, במשך הזמן יכול לפרוץ ולהתגלות ואז: "יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שם יט) אבל בסופו של דבר המצב יחזור לקדמותו ובאחרית הימים "וְשָׁב ה' אֱלֹקיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה" (שם ל, ג).
אומר הרב נבנצל שליט"א: אם נדייק בדברי משה רבנו נגלה מתוך נאומו שהוא מדבר על מצב "אפשרי", "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה" (שם כט, יז) ואילו הקב"ה מציג לפני משה תחזית ודאית, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ" (דברים לא, ט"ז) וכתוצאה מכך "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" (שם יז). מכאן ואילך משה רבנו מדבר גם הוא בלשון ודאית "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם" (שם כט) לכן בשירת האזינו אומר לבני ישראל "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם" (לב, ז) תנו דעתכם לזכור תמיד שהמצב הרוחני בהתחלה היה טוב, אבל לאורך ההיסטוריה יהיו מצבים קשים הנגרמים מ "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (שם טו) ואכן יהיו צרות גדולות בקרב העם ח"ו, ובכל זאת ולמרות כל הפוגרומים, חורבן וגלות, רדיפות וייסורים, לעולם לא יהיה מצב שאין תקומה לעם ישראל "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" (שם לו) "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (שם מג). גם בפרשת בחקותי מובטח לנו שנתגבר על מצבים קשים ותהיה תקומה לעם הנצח "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (ויקרא כו, מד).
הבטחות אלו מיועדות לעודד אותנו לבל ניפול ליאוש בראותנו אורך הגלות, מצב שאין לנו סנהדרין, אין שלטון של תורה, כבוד חכמים נרמס, וכל סימני "עקבתא דמשיחא" התקיימו אחד אחד; ולמרות הכל הגאולה תבוא והצרות תפסקנה.
במדרש איכה מובא ויכוח בין הקב"ה לבין כנסת ישראל; כנסת ישראל אומרים: רבש"ע, "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" (איכה ה, כא) והוא עונה להם: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז) נקודת המחלוקת היא האם הקב"ה ישיב אותנו אליו תחילה, והוא מה שנקרה "אתערותא דלעילא" או שאנחנו נשוב אליו תחילה, דהיינו "אתערותא דלתתא". אם נזכה- אנחנו נתעורר לתשובה אליו, ואם לא – ה' ישיב אותנו, אבל בכל מקרה כל ישראל יחזרו בתשובה כי זה הצעד המוביל לגאולה, כי תכלית הבריה היא שנעבוד את ה', וזה מה שמובטח לנו בתורה כפי שאמרנו לעיל, שלא יהיה מצב שבו לא נוכל לחזור.
ראש השנה נקרא בתורה "יום תרועה". שואל הרב: אמנם התרועה היא אחת מקולות השופר, אבל לפני כל תרועה ואחריה יש "תקיעה", כדברי חז"ל "פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה" (ר"ה לד.), למה אם כן לא הולכים לפי הרוב וקוראים לראש השנה "יום תקיעה"?
מסביר הרב: עיקר מצוות השופר היא התרועה ואילו התקיעות טפילות לה; כך משמע מהפסוק העוסק ביום הכיפורים של יובל, שם נאמר: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי" (ויקרא כה, ט) ולא נאמר "שופר תקיעה". גם מלשון חז"ל אפשר להבחין זאת כשאמרו "פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה", ולא אמרו "שתי תקיעות ותרועה ביניהם"; רואים אם כן שעיקר המצווה היא התרועה. אבל מדוע זה כך ומה ההסבר לזה?
אומר הרב: "פשוטה לפניה" רומזת על מלכות שמיים ברורה, ללא ספיקות וקלקולים, כפי שהיה במתן תורה כשעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע"; "פשוטה לאחריה" רומזת על מלכות שמיים ברורה שתהיה לעתיד לבוא, באחרית הימים, כשהעולם יהיה מתוקן וכל אומות העולם יכירו במלכותו ית'. אבל לא בשביל מצבים אלו ציווה ה' לתקוע בשופר; עיקר מצוות השופר מיועדת למצב הביניים, מצב בו "גנוחי גנח וילולי יליל" (ר"ה לג:) מצב בו בני אדם מקלקלים את מעשיהם. אומנם אסור לומר "וידוי" בראש השנה, אפילו להזכיר את חטאינו אסור, אבל להרגיש לב שבור על הקלקולים מותר ואף רצוי מאוד. "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא, יט).
זו עיקר מצוות השופר, לעורר אותנו לתקן את המעוות. הקב"ה רצה שנזכור את מלכות שמיים שהייתה לפני הקלקולים ושנדע שזו היא אותה מלכות שמיים שתהיה בעתיד במהרה בימינו, ועל ידי כך נוכל להתבונן בשפל המדרגה בה נמצאים היום.
על יד השוואה בין מה שהיה בעבר ומה שיהיה בעתיד לעומת מצבינו כעת, נשכיל להבין שעוד הדרך ארוכה אבל זה אפשרי. לכן כשנשמע את קולות השופר בשברון לבב, נישא תפילה (בהרהור בלב) לריבון העולמים: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא).
אומר הרב נבנצל שליט"א: אם נדייק בדברי משה רבנו נגלה מתוך נאומו שהוא מדבר על מצב "אפשרי", "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה" (שם כט, יז) ואילו הקב"ה מציג לפני משה תחזית ודאית, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ" (דברים לא, ט"ז) וכתוצאה מכך "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" (שם יז). מכאן ואילך משה רבנו מדבר גם הוא בלשון ודאית "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם" (שם כט) לכן בשירת האזינו אומר לבני ישראל "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם" (לב, ז) תנו דעתכם לזכור תמיד שהמצב הרוחני בהתחלה היה טוב, אבל לאורך ההיסטוריה יהיו מצבים קשים הנגרמים מ "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (שם טו) ואכן יהיו צרות גדולות בקרב העם ח"ו, ובכל זאת ולמרות כל הפוגרומים, חורבן וגלות, רדיפות וייסורים, לעולם לא יהיה מצב שאין תקומה לעם ישראל "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" (שם לו) "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (שם מג). גם בפרשת בחקותי מובטח לנו שנתגבר על מצבים קשים ותהיה תקומה לעם הנצח "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (ויקרא כו, מד).
הבטחות אלו מיועדות לעודד אותנו לבל ניפול ליאוש בראותנו אורך הגלות, מצב שאין לנו סנהדרין, אין שלטון של תורה, כבוד חכמים נרמס, וכל סימני "עקבתא דמשיחא" התקיימו אחד אחד; ולמרות הכל הגאולה תבוא והצרות תפסקנה.
במדרש איכה מובא ויכוח בין הקב"ה לבין כנסת ישראל; כנסת ישראל אומרים: רבש"ע, "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" (איכה ה, כא) והוא עונה להם: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז) נקודת המחלוקת היא האם הקב"ה ישיב אותנו אליו תחילה, והוא מה שנקרה "אתערותא דלעילא" או שאנחנו נשוב אליו תחילה, דהיינו "אתערותא דלתתא". אם נזכה- אנחנו נתעורר לתשובה אליו, ואם לא – ה' ישיב אותנו, אבל בכל מקרה כל ישראל יחזרו בתשובה כי זה הצעד המוביל לגאולה, כי תכלית הבריה היא שנעבוד את ה', וזה מה שמובטח לנו בתורה כפי שאמרנו לעיל, שלא יהיה מצב שבו לא נוכל לחזור.
ראש השנה נקרא בתורה "יום תרועה". שואל הרב: אמנם התרועה היא אחת מקולות השופר, אבל לפני כל תרועה ואחריה יש "תקיעה", כדברי חז"ל "פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה" (ר"ה לד.), למה אם כן לא הולכים לפי הרוב וקוראים לראש השנה "יום תקיעה"?
מסביר הרב: עיקר מצוות השופר היא התרועה ואילו התקיעות טפילות לה; כך משמע מהפסוק העוסק ביום הכיפורים של יובל, שם נאמר: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי" (ויקרא כה, ט) ולא נאמר "שופר תקיעה". גם מלשון חז"ל אפשר להבחין זאת כשאמרו "פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה", ולא אמרו "שתי תקיעות ותרועה ביניהם"; רואים אם כן שעיקר המצווה היא התרועה. אבל מדוע זה כך ומה ההסבר לזה?
אומר הרב: "פשוטה לפניה" רומזת על מלכות שמיים ברורה, ללא ספיקות וקלקולים, כפי שהיה במתן תורה כשעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע"; "פשוטה לאחריה" רומזת על מלכות שמיים ברורה שתהיה לעתיד לבוא, באחרית הימים, כשהעולם יהיה מתוקן וכל אומות העולם יכירו במלכותו ית'. אבל לא בשביל מצבים אלו ציווה ה' לתקוע בשופר; עיקר מצוות השופר מיועדת למצב הביניים, מצב בו "גנוחי גנח וילולי יליל" (ר"ה לג:) מצב בו בני אדם מקלקלים את מעשיהם. אומנם אסור לומר "וידוי" בראש השנה, אפילו להזכיר את חטאינו אסור, אבל להרגיש לב שבור על הקלקולים מותר ואף רצוי מאוד. "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא, יט).
זו עיקר מצוות השופר, לעורר אותנו לתקן את המעוות. הקב"ה רצה שנזכור את מלכות שמיים שהייתה לפני הקלקולים ושנדע שזו היא אותה מלכות שמיים שתהיה בעתיד במהרה בימינו, ועל ידי כך נוכל להתבונן בשפל המדרגה בה נמצאים היום.
על יד השוואה בין מה שהיה בעבר ומה שיהיה בעתיד לעומת מצבינו כעת, נשכיל להבין שעוד הדרך ארוכה אבל זה אפשרי. לכן כשנשמע את קולות השופר בשברון לבב, נישא תפילה (בהרהור בלב) לריבון העולמים: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא).
