הזכרנו מספר פעמים את חובתנו ללכת בדרכי הקב"ה ולאמץ את מידותיו ודרכי הנהגתו. דוגמא אחת מיני רבות היא הציווי המופיע בפרשתנו: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי" (דברים כג, ח) מסביר רש"י: "לא תתעב מצרי. מכל וכל, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור". מדוע אסור לנו לתעב את המצריים אחרי המעשים הנוראים שעשו לאבותינו? "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (שם) כשיעקב אבינו ירד מארץ ישראל למצרים בגלל הרעב המצריים אירחו אותם בשעת הדחק. אמנם נצטווינו לזכור היטב את יציאת מצרים כמה פעמים ביום, הן בתפילה וקריאת שמע והן במצוות שמקיימים זכר ליציאת מצרים, ובליל הסדר להרבות בסיפור הניסים ונפלאות שעשה ה', כולל עשרת המכות שהכה בהם אותם, אבל יחד עם זאת התורה מצווה אותנו לא לתעב לגמרי את המצריים. וכל כך למה? כי חייבים להכיר להם טובה על שקיבלו את אבותינו והושיבו אותם במיטב ארץ מצרים – בארץ גושן; צריכים לדעת לזכור את צד הזכות שלהם, את הטובה שעשו בהתחלה.
יסוד זה, מסביר הרב נבנצל שליט"א, נלמד מאחת ממידותיו יתברך. הרמ"ק (רבי משה קורדוברו) מסביר בספרו "תומר דבורה" את שלוש עשרה מידות הרחמים שבסוף נבואת מיכה: "מִי אֵ-ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע... תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז, יח-כ) ומה עניינה של כל מידה ומידה. והנה כותב הרמ"ק על המידה האחרונה "מימי קדם" מה משמעותה: הקב"ה רוצה שהאדם יצא זכאי בדין, אלא שלפעמים אינו מוצא שום זכות להתחשב בה; במקרה כזה הוא זוכר לו זכות עתיקת יומין: העובדה שפעם – מימי קדם – היה תינוק (ואז לא היה רשע). אמנם לא מגיע לו שכר על זה משום שלא הייתה לו בחירה להיות צדיק או רשע, אבל המציאות הייתה שלא חטא, אם כן ה' מתחשב באותו מצב וזוכר לו אותה לטובה. כמובן שזה לא פוטר את האדם מהאחריות על מה שעשה כל ימיו שהרי אמרו חז"ל: "אמר ר' חנינא כל האומר הקב''ה ותרן הוא יותרו חייו" (בבא קמא נ.) דהיינו: חייו יהיו הפקר ללא שום ערך, שכן כתוב: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים לב, ד) אין מושג "וותרנות" אצל הקב"ה, אלא ש"מאריך אפיה וגביה דיליה", ובכל זאת הוא מתחשב בזכות של "ימי קדם" וזוכר לו שאז לא חטא. מזה נלמד גם אנחנו: נכון שמה שעשו המצריים זה מתועב ונכון שמגיע להם עונש, אבל היו לנו לאכסניה בשעת הדחק – אסור לתעב אותם מכל וכל.
אפשר להגדיר מידה זו "זוכר הכל" שכן אין הקב"ה שוכח שום פרט השייך לעניין. הדבר נובע ממידת מלכותו ית', וכבר לימדונו חז"ל שמלכותא דארעא היא כעין מלכותא דרקיעא. על מלכותא דארעא אומרת הגמרא: "אמר רב: אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקים לכתוב חללה של רשות" (שבת יא.) מסביר רש"י:"חללה של רשות עומק לבם שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים והכל ביום אחד", לא יספיקו כל אלו לתאר את עומק חלל לבו ואת היקף מחשבותיו של המלך; הוא צריך לשקול היטב כל פעולה והתוצאה שתגרר אחריה, כל מה שעלול להתרחש במידה שיעשה צעד כזה או אחר, לדוגמא: אם יצא למלחמה נגד ארם מה תהיה תגובת הפלשתים ובאיזה צעדים ינקטו עמון ומואב, ומה התגובות שתהיינה בקרב העם, וכו'. היקף מחשבותיו אם כן חייב להיות רחב ומורכב, צריך לדון בכל בעיה מכל צדדיה הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים ולכן אי אפשר לכתוב ולתאר חללה של מלכות.
מכאן נסיק מסקנה: אם מלך בשר ודם חושב מחשבות כל כך עמוקות בעלות היקף ראייה רחב במיוחד, זוכר כל כך הרבה פרטים ושיקולים שונים לפני כל החלטה, כל שכן מלך מלכי המלכים הזוכר כל הנשכחות – שיקח בחשבון כל פרט קטן בבואו לדון את האדם.
למעשה אנחנו מזכירים רעיון זה בתפילת ראש השנה. בברכת זיכרונות אנו אומרים: "כי זכר כל המעשים לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש". כל העניינים הללו נלקחים בחשבון ביום הדין. מה פירושה של תפילה זו?
מסביר הרב: "מעשה איש", אלו המעשים שלנו, בין מצוות ובין עבירות: על כל מעשה קטן האדם בא במשפט. "ופקודתו" אלו המעשים שהאדם נמנע ולא עשה אותם (פקודתו מלשון "כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ" לשון חיסרון והעדר) גם אותם המעשים שהאדם לא עשה, הן לצד חיובי, כגון שהתגבר על יצרו ולא חטא, והן לצד השלילי כגון שנמנע מקיום מצווה, על כולם הוא יבוא במשפט. "עלילות מצעדי גבר" גם ההליכה לקראת המעשה היא נלקחת בחשבון. אם האדם הולך לדבר מצווה, נזקפת הליכה זו לזכותו. ואם הולך לדבר עבירה, נענש גם על ההליכה. ולא רק זה אלא שגם על "מחשבות אדם" נידון האדם: אם חשב לעשות מצווה ולא עשה מקבל שכר כאילו עשאה משום שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. לא כן מחשבה רעה. האדם לא נענש עד שעושה את העבירה בפועל."ותחבולותיו" אלו הם התחבולות שהאדם חיפש בשביל לקיים מצווה שקשה היה לקיים אותה, או להימנע מעבירה במקום שהיה קשה. "ויצרי מעללי איש" הם הכוחות הנסתרים בנפש האדם שלא הגיעו לכלל מחשבה ומעשה אבל עלולות להביא את האדם למצווה או עבירה. גם זה נלקח בחשבון.
יתירה מזו: הגמרא אומרת: "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" (ר"ה לב:) מהם ספרי חיים ומתים הללו? בפשטות מדובר על הספרים שנכתבים בהם מי יחיה ומי לא בשנה הבאה. אבל הרב מסביר שספרי מתים הכוונה לאלו שכבר מתו. ולכאורה צריך להבין: מה שייך לפתוח ספר של נפטר? מי שמת כבר, בטוח שלא עשה שום מצווה או עבירה משנה שעברה עד עכשיו! אלא שגם למתים יש "חשבון פתוח"; מי שהשאיר בעוה"ז בנים שהולכים בדרך ה' בתורה ובמצוות – זכותם נזקפת לאבות שחינכו אותם לכך. ואם ח"ו להיפך נוספות חובות לחשבון. רואים אם כן שכל מעשה, ולו הקטן ביותר נלקח בחשבון ליום הדין. תודעה זו צריכה לחזק אותנו להתעורר בעוד מועד ולבקש רחמים מ"בעל הרחמים" שנצליח לצאת זכאים בדין, ולהיכתב להיחתם לחיים.
יסוד זה, מסביר הרב נבנצל שליט"א, נלמד מאחת ממידותיו יתברך. הרמ"ק (רבי משה קורדוברו) מסביר בספרו "תומר דבורה" את שלוש עשרה מידות הרחמים שבסוף נבואת מיכה: "מִי אֵ-ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע... תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז, יח-כ) ומה עניינה של כל מידה ומידה. והנה כותב הרמ"ק על המידה האחרונה "מימי קדם" מה משמעותה: הקב"ה רוצה שהאדם יצא זכאי בדין, אלא שלפעמים אינו מוצא שום זכות להתחשב בה; במקרה כזה הוא זוכר לו זכות עתיקת יומין: העובדה שפעם – מימי קדם – היה תינוק (ואז לא היה רשע). אמנם לא מגיע לו שכר על זה משום שלא הייתה לו בחירה להיות צדיק או רשע, אבל המציאות הייתה שלא חטא, אם כן ה' מתחשב באותו מצב וזוכר לו אותה לטובה. כמובן שזה לא פוטר את האדם מהאחריות על מה שעשה כל ימיו שהרי אמרו חז"ל: "אמר ר' חנינא כל האומר הקב''ה ותרן הוא יותרו חייו" (בבא קמא נ.) דהיינו: חייו יהיו הפקר ללא שום ערך, שכן כתוב: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים לב, ד) אין מושג "וותרנות" אצל הקב"ה, אלא ש"מאריך אפיה וגביה דיליה", ובכל זאת הוא מתחשב בזכות של "ימי קדם" וזוכר לו שאז לא חטא. מזה נלמד גם אנחנו: נכון שמה שעשו המצריים זה מתועב ונכון שמגיע להם עונש, אבל היו לנו לאכסניה בשעת הדחק – אסור לתעב אותם מכל וכל.
אפשר להגדיר מידה זו "זוכר הכל" שכן אין הקב"ה שוכח שום פרט השייך לעניין. הדבר נובע ממידת מלכותו ית', וכבר לימדונו חז"ל שמלכותא דארעא היא כעין מלכותא דרקיעא. על מלכותא דארעא אומרת הגמרא: "אמר רב: אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקים לכתוב חללה של רשות" (שבת יא.) מסביר רש"י:"חללה של רשות עומק לבם שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים והכל ביום אחד", לא יספיקו כל אלו לתאר את עומק חלל לבו ואת היקף מחשבותיו של המלך; הוא צריך לשקול היטב כל פעולה והתוצאה שתגרר אחריה, כל מה שעלול להתרחש במידה שיעשה צעד כזה או אחר, לדוגמא: אם יצא למלחמה נגד ארם מה תהיה תגובת הפלשתים ובאיזה צעדים ינקטו עמון ומואב, ומה התגובות שתהיינה בקרב העם, וכו'. היקף מחשבותיו אם כן חייב להיות רחב ומורכב, צריך לדון בכל בעיה מכל צדדיה הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים ולכן אי אפשר לכתוב ולתאר חללה של מלכות.
מכאן נסיק מסקנה: אם מלך בשר ודם חושב מחשבות כל כך עמוקות בעלות היקף ראייה רחב במיוחד, זוכר כל כך הרבה פרטים ושיקולים שונים לפני כל החלטה, כל שכן מלך מלכי המלכים הזוכר כל הנשכחות – שיקח בחשבון כל פרט קטן בבואו לדון את האדם.
למעשה אנחנו מזכירים רעיון זה בתפילת ראש השנה. בברכת זיכרונות אנו אומרים: "כי זכר כל המעשים לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש". כל העניינים הללו נלקחים בחשבון ביום הדין. מה פירושה של תפילה זו?
מסביר הרב: "מעשה איש", אלו המעשים שלנו, בין מצוות ובין עבירות: על כל מעשה קטן האדם בא במשפט. "ופקודתו" אלו המעשים שהאדם נמנע ולא עשה אותם (פקודתו מלשון "כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ" לשון חיסרון והעדר) גם אותם המעשים שהאדם לא עשה, הן לצד חיובי, כגון שהתגבר על יצרו ולא חטא, והן לצד השלילי כגון שנמנע מקיום מצווה, על כולם הוא יבוא במשפט. "עלילות מצעדי גבר" גם ההליכה לקראת המעשה היא נלקחת בחשבון. אם האדם הולך לדבר מצווה, נזקפת הליכה זו לזכותו. ואם הולך לדבר עבירה, נענש גם על ההליכה. ולא רק זה אלא שגם על "מחשבות אדם" נידון האדם: אם חשב לעשות מצווה ולא עשה מקבל שכר כאילו עשאה משום שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. לא כן מחשבה רעה. האדם לא נענש עד שעושה את העבירה בפועל."ותחבולותיו" אלו הם התחבולות שהאדם חיפש בשביל לקיים מצווה שקשה היה לקיים אותה, או להימנע מעבירה במקום שהיה קשה. "ויצרי מעללי איש" הם הכוחות הנסתרים בנפש האדם שלא הגיעו לכלל מחשבה ומעשה אבל עלולות להביא את האדם למצווה או עבירה. גם זה נלקח בחשבון.
יתירה מזו: הגמרא אומרת: "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" (ר"ה לב:) מהם ספרי חיים ומתים הללו? בפשטות מדובר על הספרים שנכתבים בהם מי יחיה ומי לא בשנה הבאה. אבל הרב מסביר שספרי מתים הכוונה לאלו שכבר מתו. ולכאורה צריך להבין: מה שייך לפתוח ספר של נפטר? מי שמת כבר, בטוח שלא עשה שום מצווה או עבירה משנה שעברה עד עכשיו! אלא שגם למתים יש "חשבון פתוח"; מי שהשאיר בעוה"ז בנים שהולכים בדרך ה' בתורה ובמצוות – זכותם נזקפת לאבות שחינכו אותם לכך. ואם ח"ו להיפך נוספות חובות לחשבון. רואים אם כן שכל מעשה, ולו הקטן ביותר נלקח בחשבון ליום הדין. תודעה זו צריכה לחזק אותנו להתעורר בעוד מועד ולבקש רחמים מ"בעל הרחמים" שנצליח לצאת זכאים בדין, ולהיכתב להיחתם לחיים.
