משה רבינו מצווה את בני ישראל: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ... אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דברים יב, א-ג).
חז"ל למדו (ע"ז מה:) שגידוע עבודה זרה קודם לכיבוש הארץ. אמנם הסילוק הגמור, דהיינו שריפתה וביעורה מכל פינה מתבצע לאחר הכיבוש כשיד ישראל תקיפה בכל הארץ, אבל הניתוץ הראשוני נעשה מיד עם כניסתם לארץ ולא ניתן לדחותו היות והוא קודם לכל שאר הציוויים שציווה הקב"ה.
וכן פסק הרמב"ם (הלכ' עכו"ם פ"ז ה"א-ב) "מצות עשה היא לאבד עבודה זרה ומשמשיה... ובארץ ישראל מצווה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו".
וכן מצינו אצל יעקב אבינו שציווה את בני ביתו: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (בראשית לה, ב) ורק לאחר מכן נוכל לקיים את ציווי ה': "וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵ-ל" (שם ג) וטעם הדבר כי סילוק העבודה זרה שברשותם קודם לציווי ה' לעלות לבית א-ל.
אלא שיעקב אבינו התכוון בצוויו לביעור נוסף, עמוק יותר: שיסלקו מתוכם את העבודה הזרה הרוחנית, דהיינו האמונה שישנם כוחות נוספים נפרדים ממקור כל הכוחות. למשל אמונה ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"; אנשי ביתו של יעקב עלולים להתפאר איך הצליחו שניים מבניו לנצח את אנשי שכם, באיזה תכסיסי מלחמה נכונים השתמשו, כמה הגורם המפתיע השפיע בהכרעת המערכה, וכד' לכן הזהיר אותם לבל ייכשלו בכל מיני מחשבות המתפרשות כעין עבודה זרה. עניין זה רמוז בהוראת יעקב אל בני ביתו בה הדגיש: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" (שם) דהיינו בתוך מחשבותיכם. וזוהי גם כוונת חז"ל (שבת קה:) שפירשו את הפסוק: "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (תהילים פא, י) "איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע".
ואם עדיין ישאל השואל למה זה כל כך חמור לחשוב מחשבות כאלה, תשובה לדבר: גם עובדי עבודה זרה למיניהם מקריבים קורבנות, אבל ההבדל בינינו לבינם הוא שהם מקריבים לכל מיני כוחות ואילו אנחנו מקריבים לא-ל אחד שהוא ורק הוא בעל כל הכוחות כולם, ואם נוסיף על מחשבתנו הערכה לכל מיני כוחות הפועלות בעולם פירושו של דבר שהקב"ה ח"ו הוא אחד מכל שאר הכוחות המנהלים את העולם ואין זה כי אם סעיף נוסף של עבודה זרה. מכאן והלאה כל הקורבנות שיקריב אדם שחושב מחשבות כאלה מקבילים לקורבנות של כל פולחן אחר אשר גם שם המקריב "מעריך" ו"מאמין" בכוח העליון אלא שבנוסף לכוח זה ישנם כוחות נוספים בעלי יכולת שיכולים לחרוץ גורלו של האדם בניגוד רצון ה'.
אחד מיסודות היהדות הוא שהקב"ה תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם.
הרמב"ם פוסק: "מין ישראל (אפיקורוס) שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו" (הלכ' יסודי תורה פ"ו ה"ח) והדבר תמוה, איך אפשר לשרוף ספר תורה עם כל כך הרבה שמות קודש? מסביר הרמב"ם: "מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים" (שם) דהיינו הוא מתייחס אל ה' כאל שאר הדברים החולין הנתפסים בשכלו הקט; הוא אמנם כותב את שם ה' שדיבר עם אבותינו אברהם יצחק ויעקב אבל הוא לא מייחס לשם זה את המשמעות והחשיבות שייחסו לו האבות. דבר זה דומה לאדם שרצה לכתוב "יהודה" ובטעות דילג על אות דל"ת, הדבר ברור שאין לכתב זה קדושת שם ה' היות ולא הייתה כוונתו לכתוב שמו יתברך (שו"ע יו"ד רעו). יוצא מכאן שבאותיות עצמן אין כל קדושה; מה שמעניק קדושה לאותיות היא מחשבת האדם. הוא הדין האפיקורוס, שאינו מאמין בייחוד השם, ממילא אין כל קדושה לשמות שכתב ולכן נשרפים עם הספר תורה.
רעיון זה נכון גם בקיום המצוות בכלל. התורה מצווה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דבר' ד לט) כשמקיים המצווה מאמין שהקב"ה אחד יחיד ומיוחד כפי שמורה הפסוק, או אז מעשה המצווה נחשב לעבודת ה'; אדם יכול לאכול מצה שמורה-עבודת יד עם כל ההידורים, במשך שבעת ימי החג, ולמרות שמטרת אכילתה היא להעיד שהקב"ה כל-יכול שהוציא אותנו ממצרים ביד חזקה, אם הוא לא מאמין בכל זה הרי שאין כל ערך למצווה שקיים. הוא הדין בכל שאר המצוות, אם לא ברור בשכלו של המקיים מי הוא המְצַוֶּה ושהוא אחד יחיד ומיוחד לשווא הוא עמל בקיומן. גם מצוות שבין אדם לחברו לא צריך לקיימן מטעמי נימוס או דרך ארץ אלא רק מפני שה' ציווה.
מצוות ביעור עבודה זרה מהארץ המובאת בפרשתנו כוללת ביעור פיזי ורוחני כאמור. כולנו מצפים בכיליון עיניים ליום בו נזכה לראות את בית המקדש בתפארתו, עומד בהר הבית על מכונו ושכל בתי עבודה זרה יתבערו מארצנו, אלא שכעת אין יד ישראל תקיפה בעולם ואין לנו אפשרות מעשית ליזום פעולה כזו שיכולה לסכן את חיי מאות אלפי אחינו שבגולה. אבל דבר זה צריך לעמוד נגד עינינו תמיד שבמוקדם או במאוחר אכן זה יקרה.
עוד יגיע הים שיתקיימו בנו הפסוקים:
"וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ" (תהילים פג, יט).
"וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיה כ, יא).
חז"ל למדו (ע"ז מה:) שגידוע עבודה זרה קודם לכיבוש הארץ. אמנם הסילוק הגמור, דהיינו שריפתה וביעורה מכל פינה מתבצע לאחר הכיבוש כשיד ישראל תקיפה בכל הארץ, אבל הניתוץ הראשוני נעשה מיד עם כניסתם לארץ ולא ניתן לדחותו היות והוא קודם לכל שאר הציוויים שציווה הקב"ה.
וכן פסק הרמב"ם (הלכ' עכו"ם פ"ז ה"א-ב) "מצות עשה היא לאבד עבודה זרה ומשמשיה... ובארץ ישראל מצווה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו".
וכן מצינו אצל יעקב אבינו שציווה את בני ביתו: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (בראשית לה, ב) ורק לאחר מכן נוכל לקיים את ציווי ה': "וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵ-ל" (שם ג) וטעם הדבר כי סילוק העבודה זרה שברשותם קודם לציווי ה' לעלות לבית א-ל.
אלא שיעקב אבינו התכוון בצוויו לביעור נוסף, עמוק יותר: שיסלקו מתוכם את העבודה הזרה הרוחנית, דהיינו האמונה שישנם כוחות נוספים נפרדים ממקור כל הכוחות. למשל אמונה ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"; אנשי ביתו של יעקב עלולים להתפאר איך הצליחו שניים מבניו לנצח את אנשי שכם, באיזה תכסיסי מלחמה נכונים השתמשו, כמה הגורם המפתיע השפיע בהכרעת המערכה, וכד' לכן הזהיר אותם לבל ייכשלו בכל מיני מחשבות המתפרשות כעין עבודה זרה. עניין זה רמוז בהוראת יעקב אל בני ביתו בה הדגיש: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" (שם) דהיינו בתוך מחשבותיכם. וזוהי גם כוונת חז"ל (שבת קה:) שפירשו את הפסוק: "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (תהילים פא, י) "איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע".
ואם עדיין ישאל השואל למה זה כל כך חמור לחשוב מחשבות כאלה, תשובה לדבר: גם עובדי עבודה זרה למיניהם מקריבים קורבנות, אבל ההבדל בינינו לבינם הוא שהם מקריבים לכל מיני כוחות ואילו אנחנו מקריבים לא-ל אחד שהוא ורק הוא בעל כל הכוחות כולם, ואם נוסיף על מחשבתנו הערכה לכל מיני כוחות הפועלות בעולם פירושו של דבר שהקב"ה ח"ו הוא אחד מכל שאר הכוחות המנהלים את העולם ואין זה כי אם סעיף נוסף של עבודה זרה. מכאן והלאה כל הקורבנות שיקריב אדם שחושב מחשבות כאלה מקבילים לקורבנות של כל פולחן אחר אשר גם שם המקריב "מעריך" ו"מאמין" בכוח העליון אלא שבנוסף לכוח זה ישנם כוחות נוספים בעלי יכולת שיכולים לחרוץ גורלו של האדם בניגוד רצון ה'.
אחד מיסודות היהדות הוא שהקב"ה תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם.
הרמב"ם פוסק: "מין ישראל (אפיקורוס) שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו" (הלכ' יסודי תורה פ"ו ה"ח) והדבר תמוה, איך אפשר לשרוף ספר תורה עם כל כך הרבה שמות קודש? מסביר הרמב"ם: "מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים" (שם) דהיינו הוא מתייחס אל ה' כאל שאר הדברים החולין הנתפסים בשכלו הקט; הוא אמנם כותב את שם ה' שדיבר עם אבותינו אברהם יצחק ויעקב אבל הוא לא מייחס לשם זה את המשמעות והחשיבות שייחסו לו האבות. דבר זה דומה לאדם שרצה לכתוב "יהודה" ובטעות דילג על אות דל"ת, הדבר ברור שאין לכתב זה קדושת שם ה' היות ולא הייתה כוונתו לכתוב שמו יתברך (שו"ע יו"ד רעו). יוצא מכאן שבאותיות עצמן אין כל קדושה; מה שמעניק קדושה לאותיות היא מחשבת האדם. הוא הדין האפיקורוס, שאינו מאמין בייחוד השם, ממילא אין כל קדושה לשמות שכתב ולכן נשרפים עם הספר תורה.
רעיון זה נכון גם בקיום המצוות בכלל. התורה מצווה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דבר' ד לט) כשמקיים המצווה מאמין שהקב"ה אחד יחיד ומיוחד כפי שמורה הפסוק, או אז מעשה המצווה נחשב לעבודת ה'; אדם יכול לאכול מצה שמורה-עבודת יד עם כל ההידורים, במשך שבעת ימי החג, ולמרות שמטרת אכילתה היא להעיד שהקב"ה כל-יכול שהוציא אותנו ממצרים ביד חזקה, אם הוא לא מאמין בכל זה הרי שאין כל ערך למצווה שקיים. הוא הדין בכל שאר המצוות, אם לא ברור בשכלו של המקיים מי הוא המְצַוֶּה ושהוא אחד יחיד ומיוחד לשווא הוא עמל בקיומן. גם מצוות שבין אדם לחברו לא צריך לקיימן מטעמי נימוס או דרך ארץ אלא רק מפני שה' ציווה.
מצוות ביעור עבודה זרה מהארץ המובאת בפרשתנו כוללת ביעור פיזי ורוחני כאמור. כולנו מצפים בכיליון עיניים ליום בו נזכה לראות את בית המקדש בתפארתו, עומד בהר הבית על מכונו ושכל בתי עבודה זרה יתבערו מארצנו, אלא שכעת אין יד ישראל תקיפה בעולם ואין לנו אפשרות מעשית ליזום פעולה כזו שיכולה לסכן את חיי מאות אלפי אחינו שבגולה. אבל דבר זה צריך לעמוד נגד עינינו תמיד שבמוקדם או במאוחר אכן זה יקרה.
עוד יגיע הים שיתקיימו בנו הפסוקים:
"וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ" (תהילים פג, יט).
"וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיה כ, יא).
