פרשת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" (דברים יא, יג) השנייה משלושת הפרשיות שבקריאת שמע, עניינה אזהרה חמורה שלא לעבוד עבודה זרה ועונש החמור הצפוי במידה ועם ישראל ייכשל בה ח"ו. בפתיחתה היא מציינת את המעלה העצומה של קיום המצוות הכולל אהבת ה', ובהמשך מצוות לימוד התורה לבנים. עצם לימוד התורה הוא אמצעי להשגת אהבת ה', עליה נצטווינו בפרשה ראשונה של קריאת שמע: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם ו, ה), כיוון שללא ידיעת התורה לעולם לא נדע מהו רצון ה' ומהן המצוות המוטלות עלינו, וכפי שאמרו חז"ל: "גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ:) יסודות אלו הם עיקרי היהדות.
והנה בפרשה זו מופיעות שתי מצוות נוספות: מצוות תפילין: "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים יא, יח) ומצוות מזוזה: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (שם כ) שלא ברור לנו למה מוזכרות כאן, באמצע עניינים עיקריים הנ"ל. אותה תמיה יש בפרשה הראשונה של קריאת שמע, שם מופיע יסוד נוסף שהוא עיקר העיקריים: אמונה בהשי"ת שהוא אחד ושמו אחד. השאלה אם כן, מה הייחודיות של שתי המצוות הללו שהוזכרו באמצע יסודות היהדות? כך שואל הרב נבנצל שליט"א.
תשובה לשאלה זו נמצא כשנעיין בפרשת בא: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" (שמות יג, ט) פירוש: הואיל ונצטווינו על תלמוד תורה, וכיוון שעלינו לשנן אותה לבנינו, העצה הטובה ביותר להידבק בלימוד התורה היא על ידי התפילין והמזוזה. כל המטרה בקשירה על היד והנחה על הראש היא "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ". מצוות תפילין ומזוזה הן לא סתם מצוות פרטיות אלא שהן המסייעות למצוות תלמוד תורה, כפי שאומרת פרשתנו: "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" ובמידה שכך תעשו תוכלו לקיים את הכתוב בסמוך: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (שם יט). יוצא אם כן שקריאת שמע משדרת לנו מסר ברור ועקרוני: אמונת ה' ואהבתו אפשר להשיג רק באמצעות דביקות בלימוד התורה, ולדביקות זו אפשר להגיע על ידי התפילין שהם אות וזיכרון לתורה. הוא הדין מצוות מזוזה: כל אימת שאדם ניכנס או יוצא מביתו המזוזה שבפתח מזכירה לו את התורה וזו כנוות הכתוב וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ – לקבוע את המזוזה במקום הנראה לעין (מנחות לג.).
דרשות רבות בחז"ל מוכיחות את הקשר שבין מצוות תפילין לתלמוד תורה. מסמיכות שני הפסוקים המורים על שתי המצוות הללו למדו חז"ל שרק מי שחייב ב-"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" חייב גם ב-"וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" דהיינו מצוות תפילין, והואיל ונשים פטורות מללמד תורה לבנים (משום שהן בעצמן פטורות מתלמוד תורה שכן נאמר "לְבָנֶיךָ" – ולא לבנותך) פטורות גם מהנחת תפילין. זהו גם המקור לכלל הידוע: נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, הנלמד מהיקש זה עם מצוות תפילין שהיא עצמה מצוות עשה התלויה בזמן וממנה לומדים כשם שמצוות תפילין היא מצוות עשה שהזמן גרמה – נשים פטורות, כך כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. לפי הלימוד שאמרנו לעיל שהתפילין הן כלי עזר ללימוד התורה, הרעיון הוא עמוק: הנשים – שפטורות מתלמוד תורה – אין להם צורך בתפילין. אולם, מאחר וחייבות לדעת חלק גדול מהלכות למעשה, חייבות במצוות מזוזה. הרי לנו קשר בין תפילין ללימוד תורה הנלמד מדרשה אחת מדרשות חז"ל.
אלא שעדיין יש לנו לשאול למה זה כך? מדוע בשביל ללמוד תורה אנו זקוקים לתפילין? ועוד: וכי לא ניתן ללמוד תורה בלי תפילין?
מסביר הרב: התורה מצווה אותנו ללמוד בכל מצב ובכל זמן, "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז) גם כשאנחנו בבית גם כשהולכים בדרך איננו פטורים מלימוד תורה (כמובן שלמרות חובת הלימוד בדרך חייבים לציית לתמרורי התנועה כדי שח"ו לא נגרום לתאונה) השאלה היא האם זה אפשרי ללמוד בכל רגע ולמה יש חיוב תמידי כזה? והנה התשובה כתובה באחת הפרשיות הכתובות בתפילין: תזכור שהיית פעם עבד במצרים, ולעבד אין זמן פנוי משלו, הוא משועבד לאדונו; העבד אוכל או נח או קם רק כשהאדון מרשה לו, ומעכשיו אתה עבד למלך מלכי המלכים וזמנך משועבד רק אליו, אמנם לטובתך כפי שנאמר: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (שם כד) אבל עליך לדעת שהזמן הוא לא שלך ולכן כשאתה לא עסוק במצווה או בהבראת הגוף הינך חייב לעסוק בתורת ה' שהיא תורת חיים.
כמובן שכדי ללמוד יומם ולילה חייבים להאמין בכל החושים "כי הם חיינו ואורך ימינו", שעסק הפרנסה נותן לנו חיי עולם הזה ואילו עסק התורה מקנה חיי נצח ולכן רצוי ונכון להקריב ענייני העולם הזה למען לימודה. איך מגיעים לאמונה זו? על ידי התבוננות בפרשת יציאת מצרים הכתובה בתפילין; במצרים ראינו מי השולט האמיתי בכל חוקי הטבע בארץ בשמים ושמי שמיים, וזה מחייב אותנו בידיעת דבר ה'.
אם כן, כשיהודי מניח תזכורת זו על ידו ובין עיניו, הוא זוכר שאסור לבזבז לריק את הזמן שמעניקים לו משמיים אלא חייבים לנצלו למלאות רצון הבורא: לימוד תורתו.
על פי זה מסביר הרב הסבר נוסף על מאמר חז"ל הידוע: "אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד:) פשט הדברים, כיוון שאומר "וקשרתם לאות על ידיך" ואינו קושר אותם הוא כאילו מצהיר שדברי תורה לא מחייבים אותו, זו עדות שקר. אבל לפי מה שאמרנו לא רק שהוא לא קיים מצוות תפילין אלא שהוא מעיד שזמנו לא מוקדש כולו לעבודת הבורא, הוא לא עבד ה' אמיתי והריהו כמעיד עדות שקר שכאילו יש לו אדון בעוד שמעשיו אינם מוכיחים זאת.
רצוננו להיות עבדים נאמנים, לכן חייבים לשמור על המתנה היקרה שהופקדה בידינו – הזמן ולנצלו עד תום לעבודת הבורא.
והנה בפרשה זו מופיעות שתי מצוות נוספות: מצוות תפילין: "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים יא, יח) ומצוות מזוזה: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (שם כ) שלא ברור לנו למה מוזכרות כאן, באמצע עניינים עיקריים הנ"ל. אותה תמיה יש בפרשה הראשונה של קריאת שמע, שם מופיע יסוד נוסף שהוא עיקר העיקריים: אמונה בהשי"ת שהוא אחד ושמו אחד. השאלה אם כן, מה הייחודיות של שתי המצוות הללו שהוזכרו באמצע יסודות היהדות? כך שואל הרב נבנצל שליט"א.
תשובה לשאלה זו נמצא כשנעיין בפרשת בא: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" (שמות יג, ט) פירוש: הואיל ונצטווינו על תלמוד תורה, וכיוון שעלינו לשנן אותה לבנינו, העצה הטובה ביותר להידבק בלימוד התורה היא על ידי התפילין והמזוזה. כל המטרה בקשירה על היד והנחה על הראש היא "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ". מצוות תפילין ומזוזה הן לא סתם מצוות פרטיות אלא שהן המסייעות למצוות תלמוד תורה, כפי שאומרת פרשתנו: "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" ובמידה שכך תעשו תוכלו לקיים את הכתוב בסמוך: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (שם יט). יוצא אם כן שקריאת שמע משדרת לנו מסר ברור ועקרוני: אמונת ה' ואהבתו אפשר להשיג רק באמצעות דביקות בלימוד התורה, ולדביקות זו אפשר להגיע על ידי התפילין שהם אות וזיכרון לתורה. הוא הדין מצוות מזוזה: כל אימת שאדם ניכנס או יוצא מביתו המזוזה שבפתח מזכירה לו את התורה וזו כנוות הכתוב וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ – לקבוע את המזוזה במקום הנראה לעין (מנחות לג.).
דרשות רבות בחז"ל מוכיחות את הקשר שבין מצוות תפילין לתלמוד תורה. מסמיכות שני הפסוקים המורים על שתי המצוות הללו למדו חז"ל שרק מי שחייב ב-"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" חייב גם ב-"וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" דהיינו מצוות תפילין, והואיל ונשים פטורות מללמד תורה לבנים (משום שהן בעצמן פטורות מתלמוד תורה שכן נאמר "לְבָנֶיךָ" – ולא לבנותך) פטורות גם מהנחת תפילין. זהו גם המקור לכלל הידוע: נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, הנלמד מהיקש זה עם מצוות תפילין שהיא עצמה מצוות עשה התלויה בזמן וממנה לומדים כשם שמצוות תפילין היא מצוות עשה שהזמן גרמה – נשים פטורות, כך כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. לפי הלימוד שאמרנו לעיל שהתפילין הן כלי עזר ללימוד התורה, הרעיון הוא עמוק: הנשים – שפטורות מתלמוד תורה – אין להם צורך בתפילין. אולם, מאחר וחייבות לדעת חלק גדול מהלכות למעשה, חייבות במצוות מזוזה. הרי לנו קשר בין תפילין ללימוד תורה הנלמד מדרשה אחת מדרשות חז"ל.
אלא שעדיין יש לנו לשאול למה זה כך? מדוע בשביל ללמוד תורה אנו זקוקים לתפילין? ועוד: וכי לא ניתן ללמוד תורה בלי תפילין?
מסביר הרב: התורה מצווה אותנו ללמוד בכל מצב ובכל זמן, "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז) גם כשאנחנו בבית גם כשהולכים בדרך איננו פטורים מלימוד תורה (כמובן שלמרות חובת הלימוד בדרך חייבים לציית לתמרורי התנועה כדי שח"ו לא נגרום לתאונה) השאלה היא האם זה אפשרי ללמוד בכל רגע ולמה יש חיוב תמידי כזה? והנה התשובה כתובה באחת הפרשיות הכתובות בתפילין: תזכור שהיית פעם עבד במצרים, ולעבד אין זמן פנוי משלו, הוא משועבד לאדונו; העבד אוכל או נח או קם רק כשהאדון מרשה לו, ומעכשיו אתה עבד למלך מלכי המלכים וזמנך משועבד רק אליו, אמנם לטובתך כפי שנאמר: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (שם כד) אבל עליך לדעת שהזמן הוא לא שלך ולכן כשאתה לא עסוק במצווה או בהבראת הגוף הינך חייב לעסוק בתורת ה' שהיא תורת חיים.
כמובן שכדי ללמוד יומם ולילה חייבים להאמין בכל החושים "כי הם חיינו ואורך ימינו", שעסק הפרנסה נותן לנו חיי עולם הזה ואילו עסק התורה מקנה חיי נצח ולכן רצוי ונכון להקריב ענייני העולם הזה למען לימודה. איך מגיעים לאמונה זו? על ידי התבוננות בפרשת יציאת מצרים הכתובה בתפילין; במצרים ראינו מי השולט האמיתי בכל חוקי הטבע בארץ בשמים ושמי שמיים, וזה מחייב אותנו בידיעת דבר ה'.
אם כן, כשיהודי מניח תזכורת זו על ידו ובין עיניו, הוא זוכר שאסור לבזבז לריק את הזמן שמעניקים לו משמיים אלא חייבים לנצלו למלאות רצון הבורא: לימוד תורתו.
על פי זה מסביר הרב הסבר נוסף על מאמר חז"ל הידוע: "אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד:) פשט הדברים, כיוון שאומר "וקשרתם לאות על ידיך" ואינו קושר אותם הוא כאילו מצהיר שדברי תורה לא מחייבים אותו, זו עדות שקר. אבל לפי מה שאמרנו לא רק שהוא לא קיים מצוות תפילין אלא שהוא מעיד שזמנו לא מוקדש כולו לעבודת הבורא, הוא לא עבד ה' אמיתי והריהו כמעיד עדות שקר שכאילו יש לו אדון בעוד שמעשיו אינם מוכיחים זאת.
רצוננו להיות עבדים נאמנים, לכן חייבים לשמור על המתנה היקרה שהופקדה בידינו – הזמן ולנצלו עד תום לעבודת הבורא.
