לאחר מותם של בני אהרון נדב ואביהו, משה רבינו אומר לאהרון אלעזר ואיתמר: "קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא" (ויקרא י, יב) משה רבינו מדגיש שאת הנותר מן המנחה לאחר הקטרת הקומץ חייבים לאכול מצה ולא חמץ. בעצם גם שאר המנחות שמקטירים במשך השנה אסור להקטירן חמץ, כפי שהתורה מצווה: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (שם ב, יא) כמו כן אסור גם לאכלם חמץ שנא': "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל" (שם ו, ט).
מדוע התורה אוסרת בחומרה רבה כל כך את החמץ במשך ימות השנה? למה בעבודת המקדש החמץ פסול? (למעט עשרה מתוך ארבעים לחמים שמקריבים עם קורבן תודה ושתי הלחם שבחג השבועות הבאים חמץ).
מסביר החינוך (מצווה קיז) החמץ מורה על הגאווה; כשהבצק תופח (מחמיץ) הוא גדל ומתנפח, דבר שמרמז על הגאווה, מידה מאוד מאוסה בעיני ה' כדברי שלמה המלך: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה).
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע יש צורך לחזור ולהזהיר את אהרון ובניו על אכילת המנחה הנותרת – מצה ולא חמץ, אחרי שכבר למדנו דין זה מפסוקים קודמים כפי שהסברנו לעיל? אמנם רש"י הסביר: "לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות" (שם) אבל היות ושבעים פנים לתורה הרב מסביר בדרך שונה: אזהרה זו צריכה להאמר כאן פעם נוספת בגלל חטאם של נדב ואביהו. יש דיון בחז"ל מה בדיוק היה חטאם של נדב ואביהו. הרב דסלר זצ"ל מביא חמש עשרה שיטות בספרו "מכתב מאליהו", אולם המכנה המשותף שבכל השיטות הוא שמקור החטא לפי גודל ערכם ומעלתם היה חיסרון בשלמות מידת הענווה. הם הסתמכו יתר על המידה על גודל מדרגתם (עיין "מכתב מאליהו עמ' 246) כמובן שאסור לנו לדבר על גדולים וצדיקים כמותם, שמשה רבינו אמר עליהם לאהרון: "רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (רש"י שם י, ג) אבל לפי מה שדקדק איתם הקב"ה כחוט השערה, חטאם היה חטא דק מאוד של גאווה; לכן משה מדגיש לאהרון ובניו "אִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" למרות שדין זה ידוע מכבר, כדי להתרחק ממידת הגאווה אפילו ממשהו שלמעשה הביאה למותם של קרוביהם.
על משה רבינו נאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י).
נשאלת השאלה: משה הרי יודע מה שכתוב עליו, איך אפשר בכל זאת להישאר עניו?
התשובה היא: משה רבינו לא התייחס לגדולה זו כמעלה אישית שלו, אלא כרצון השי"ת. ה' החליט להוציא את עם ישראל ממצרים ומינה אותו שליח למטרה זו. אם הקב"ה היה רוצה לא חסרים לו דרכים אחרות אלא שהוא בחר בי כשליח וזה לא בגלל מעלה מיוחדת שראה בי אלא רק כמתנת שמיים. ממילא אין על מה להתגאות. ובאמת, אומר הרב, הקב"ה רמז לו להתייחס בצורה זו אל הדברים, שהרי כשמשה אומר לו: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג, יא) הקב"ה לא עונה לו שבחר בו בגלל מעלותיו ויראת שמיים שבו אלא: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם יב) דהיינו: אני אעשה את כל הפעולות ולא אתה, אם כך אין נפקא מינה מי אתה. ובאמת ה' בחר במשה בגלל מעלותיו אלא שלימד אותו מתכון להצלחה בשליחותו: אם משה יתלה את בחירתו בזה שה' עימו תהיה לו סיעתא דשמיא ואכן יצליח במשימה.
בית המקדש הוא מקום השראת השכינה; האבנים שבנו בהם את בית המקדש נבחרו לצורך זה. האם שייך לומר שאבנים אלו יתגאו בגלל שנבחרו לכך? האם הן ירגישו יותר "צדיקות" מאבנים אחרות? ודאי שלא! בדיוק כך מרגיש משה רבינו: אומנם אני האדם שבחר בו הקב"ה כשליח אבל לו מפני מעלה מיוחדת שראה בי ולא מפני שני יותר צדיק ממישהו אחר אלא שכך גזרה חוכמתו ית'.
אנחנו אומרים בתפילת ערבית: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוציא את עמו ישראל לחירות עולם" מה פירוש "לחירות עולם"? הרי אחרי יציאת מצרים היו תקופות שעם ישראל היו משועבדים לעמים אחרים, כגון מה שהגמרא אומרת: "אכתי עבדי אחשוורוש אנן". אם כן איפה ה"חירות עולם"?
אומר הרב, חירות עולם זו אין כוונתה לחירות גשמית אלא לחירות רוחנית. עם ישראל היו משועבדים לפרעה שעבוד רוחני, הרגישו התבטלות כלפי המצריים עד שכמעט נטמעו ביניהם לגמרי. אחרי יציאת מצרים המצב השתנה ועם ישראל הרגישו זקיפות קומה רוחנית כלפי אומות העולם. בני ישראל עמדו בנחישות על שמירת תורה ומצוות עד כדי מסירות נפש עצומה; כך לאורך ההיסטוריה יהודים נהרגו על קידוש השם הן בתקופת האינקביזיציה והן בתקופת הקומוניסטים או הנאצים,הם לא היססו לשמור על צביון יהודי אפילו במחיר חייהם. דבר זה לא היה במצרים למרות שהיו ביניהם צדיקים, לכלל ישראל לא הייתה זקיפות קומה רוחנית. זוהי הכוונה של "ויוציא את עמו ישראל לחירות עולם" לעולם לא חזרו למצב של שעבוד רוחני כפי שהיה במצרים.
אם כן נדרשים מאדם שתי כוחות: מצד אחד ענווה, ללמוד להתנהג בענווה כמו משה רבינו עד כמה שאפשר, ומצד שני צריך לדעת שיש בתוכנו נשמה גבוהה חצובה מתחת כיסא הכבוד ואין שום סיבה שנתבטל כלפי אומות העולם, אין שום "פרעה" או "צר" או מנהיג שראוי להתבטל כלפיו, רק כלפי הקב"ה. בלימוד תורה וקיום מצוות צריך מצד אחד להיות עניו כמו משה רבינו אבל מצד שני צריך גם להיות כמו יהושפט: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דהי"ב יז, ו) "ר"ל אף שהיה לו עושר וכבוד לא גבה לבו בעבורם כי אם במה שהלך בדרכי ה' כי כל העושר והכבוד לא נחשב לו למאומה מול דרכי ה'" (מצודות דוד).
מדוע התורה אוסרת בחומרה רבה כל כך את החמץ במשך ימות השנה? למה בעבודת המקדש החמץ פסול? (למעט עשרה מתוך ארבעים לחמים שמקריבים עם קורבן תודה ושתי הלחם שבחג השבועות הבאים חמץ).
מסביר החינוך (מצווה קיז) החמץ מורה על הגאווה; כשהבצק תופח (מחמיץ) הוא גדל ומתנפח, דבר שמרמז על הגאווה, מידה מאוד מאוסה בעיני ה' כדברי שלמה המלך: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה).
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע יש צורך לחזור ולהזהיר את אהרון ובניו על אכילת המנחה הנותרת – מצה ולא חמץ, אחרי שכבר למדנו דין זה מפסוקים קודמים כפי שהסברנו לעיל? אמנם רש"י הסביר: "לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות" (שם) אבל היות ושבעים פנים לתורה הרב מסביר בדרך שונה: אזהרה זו צריכה להאמר כאן פעם נוספת בגלל חטאם של נדב ואביהו. יש דיון בחז"ל מה בדיוק היה חטאם של נדב ואביהו. הרב דסלר זצ"ל מביא חמש עשרה שיטות בספרו "מכתב מאליהו", אולם המכנה המשותף שבכל השיטות הוא שמקור החטא לפי גודל ערכם ומעלתם היה חיסרון בשלמות מידת הענווה. הם הסתמכו יתר על המידה על גודל מדרגתם (עיין "מכתב מאליהו עמ' 246) כמובן שאסור לנו לדבר על גדולים וצדיקים כמותם, שמשה רבינו אמר עליהם לאהרון: "רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (רש"י שם י, ג) אבל לפי מה שדקדק איתם הקב"ה כחוט השערה, חטאם היה חטא דק מאוד של גאווה; לכן משה מדגיש לאהרון ובניו "אִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" למרות שדין זה ידוע מכבר, כדי להתרחק ממידת הגאווה אפילו ממשהו שלמעשה הביאה למותם של קרוביהם.
על משה רבינו נאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י).
נשאלת השאלה: משה הרי יודע מה שכתוב עליו, איך אפשר בכל זאת להישאר עניו?
התשובה היא: משה רבינו לא התייחס לגדולה זו כמעלה אישית שלו, אלא כרצון השי"ת. ה' החליט להוציא את עם ישראל ממצרים ומינה אותו שליח למטרה זו. אם הקב"ה היה רוצה לא חסרים לו דרכים אחרות אלא שהוא בחר בי כשליח וזה לא בגלל מעלה מיוחדת שראה בי אלא רק כמתנת שמיים. ממילא אין על מה להתגאות. ובאמת, אומר הרב, הקב"ה רמז לו להתייחס בצורה זו אל הדברים, שהרי כשמשה אומר לו: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג, יא) הקב"ה לא עונה לו שבחר בו בגלל מעלותיו ויראת שמיים שבו אלא: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם יב) דהיינו: אני אעשה את כל הפעולות ולא אתה, אם כך אין נפקא מינה מי אתה. ובאמת ה' בחר במשה בגלל מעלותיו אלא שלימד אותו מתכון להצלחה בשליחותו: אם משה יתלה את בחירתו בזה שה' עימו תהיה לו סיעתא דשמיא ואכן יצליח במשימה.
בית המקדש הוא מקום השראת השכינה; האבנים שבנו בהם את בית המקדש נבחרו לצורך זה. האם שייך לומר שאבנים אלו יתגאו בגלל שנבחרו לכך? האם הן ירגישו יותר "צדיקות" מאבנים אחרות? ודאי שלא! בדיוק כך מרגיש משה רבינו: אומנם אני האדם שבחר בו הקב"ה כשליח אבל לו מפני מעלה מיוחדת שראה בי ולא מפני שני יותר צדיק ממישהו אחר אלא שכך גזרה חוכמתו ית'.
אנחנו אומרים בתפילת ערבית: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוציא את עמו ישראל לחירות עולם" מה פירוש "לחירות עולם"? הרי אחרי יציאת מצרים היו תקופות שעם ישראל היו משועבדים לעמים אחרים, כגון מה שהגמרא אומרת: "אכתי עבדי אחשוורוש אנן". אם כן איפה ה"חירות עולם"?
אומר הרב, חירות עולם זו אין כוונתה לחירות גשמית אלא לחירות רוחנית. עם ישראל היו משועבדים לפרעה שעבוד רוחני, הרגישו התבטלות כלפי המצריים עד שכמעט נטמעו ביניהם לגמרי. אחרי יציאת מצרים המצב השתנה ועם ישראל הרגישו זקיפות קומה רוחנית כלפי אומות העולם. בני ישראל עמדו בנחישות על שמירת תורה ומצוות עד כדי מסירות נפש עצומה; כך לאורך ההיסטוריה יהודים נהרגו על קידוש השם הן בתקופת האינקביזיציה והן בתקופת הקומוניסטים או הנאצים,הם לא היססו לשמור על צביון יהודי אפילו במחיר חייהם. דבר זה לא היה במצרים למרות שהיו ביניהם צדיקים, לכלל ישראל לא הייתה זקיפות קומה רוחנית. זוהי הכוונה של "ויוציא את עמו ישראל לחירות עולם" לעולם לא חזרו למצב של שעבוד רוחני כפי שהיה במצרים.
אם כן נדרשים מאדם שתי כוחות: מצד אחד ענווה, ללמוד להתנהג בענווה כמו משה רבינו עד כמה שאפשר, ומצד שני צריך לדעת שיש בתוכנו נשמה גבוהה חצובה מתחת כיסא הכבוד ואין שום סיבה שנתבטל כלפי אומות העולם, אין שום "פרעה" או "צר" או מנהיג שראוי להתבטל כלפיו, רק כלפי הקב"ה. בלימוד תורה וקיום מצוות צריך מצד אחד להיות עניו כמו משה רבינו אבל מצד שני צריך גם להיות כמו יהושפט: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דהי"ב יז, ו) "ר"ל אף שהיה לו עושר וכבוד לא גבה לבו בעבורם כי אם במה שהלך בדרכי ה' כי כל העושר והכבוד לא נחשב לו למאומה מול דרכי ה'" (מצודות דוד).
