ספר דברים פותח בתוכחה שמשה רבנו הוכיח את ישראל לפני מותו, ומסכם את האירועים החשובים שאירעו במשך 40 שנה במדבר. כשמשה רבנו מזכיר לעם ישראל את שליחותם וחזרתם של המרגלים, הוא מוכיח אותם: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א, כז) אומר רש"י: "ותרגנו. לשון הרע, וכן (משלי יח, ח) "דברי נרגן", אדם המוציא דיבה". מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: נראה לומר שהכוונה ללשון הרע מסוג מסוים, קשה וחמור במיוחד. "נרגן" הוא אדם שעשו עימו טובה ולא רק שאינו מודה עליה אלא שטוען שעשו עימו רעה; וכפי שאומר שלמה המלך: "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן" (משלי יח, ח) דברי הנרגן הם "קשים כמכות המשברות ועוד הם יורדים חדרי בטן" (מצודת דוד) דהיינו: כשם שמכות חיצוניות קל יחסית לרפואתם אבל מכות פנימיות (חדרי בטן) קשה מאוד לרפואתם – כך קשה לרפאות דברי המתלונן.
הכאב שעלול להרגיש המטיב לחברו והלה מתנהג איתו כאילו בא להרע לו, נורא ואיום.
כמובן שאין שום דבר שיכול "להכאיב" להקב"ה אבל מצד עם ישראל הייתה כפיות טובה נוראה; אחרי כל הטובות, ניסים ונפלאות שעשה להם במצרים, גאל אותם משעבוד לגאולה, קרע להם את הים, הוריד להם את המן כל יום, הציל אותם מעמלק, נגלה להם בהר סיני-גילוי יחיד במינו לעיני כל ישראל, נתן להם תורה ומצוות המעניקות חיי נצח, והם אומרים: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ", קשה מאוד להבין איך דור דעה מסוגלים לומר דברים כאלה. וכי ה' עשה את כל מה שעשה בגלל שהוא שונא אותם? איזה הגיון יש בטענה זו? רש"י הרגיש בקושי זה ומסביר: "והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו" כמשל הדיוט אומר "מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך" (שם) מה שהוא חושב בלבו על חברו הוא מה שחושב חברו עליו. יוצא שמחשבתם של ישראל שה' שונא אותם נבעה מזה שהם שנאו אותו.
הגמרא (תענית כט.) אומרת על הפס': "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א) "אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר להם הקב''ה: אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות" המהרש"א מסביר (לפי דברי רש"י הנ"ל) שלא רק עצם החורבן וזמנו נקבעו לתשעה באב אלא גם סיבת החורבן: שנאת חינם של ישראל כלפי הקב"ה, שכידוע היא הייתה שורש חורבן בית המקדש השני שנחרב בגלל שנאת חינם.
אולם, אומר הרב, גם אחרי דבריו של רש"י קשה להבין מה הייתה סברתם של ישראל; אם באמת ה' שנא אותם וכל כוונתו הייתה למסור אותם ביד האמורי להשמידם, למה לעשות איתם כל הטובות הללו? למה להוציא אותם ממצרים כדי להשמיד אותם? היה משאיר אותם שם והמצריים היו ח"ו משמידים אותם בשמחה! קשה מאוד להבין את ה"הווא אמינא" הזאת.
מנוח ואשתו ראו נס גלוי: "וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ" (שופטים יג, כ) והנה, על נס אחד אומרת אשת מנוח לבעלה: "לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת" (שם כג) היא הבינה שאם הקב"ה קיבל את קורבנם והראה להם נס גלוי כזה, ודאי שאין כוונתו להמיתם אלא לרומם אותם לקראת תפקידם לגדל נזיר אלוקים שיושיע את ישראל מיד הפלשתים. הוא הדין בני ישראל, לאחר כל הניסים הגלויים שה' עשה להם, לאחר שקיבל מהם קורבנות במעמד הר סיני וקורבן פסח במצרים, לאחר שהשמיע להם עשרת הדברות, היו צריכים להבין שאין כוונתו להמיתם אלא לרומם אותם לקראת כיבוש ויישוב ארץ ישראל, היו צריכים לומר את מה שאמרה אשת מנוח:
"לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה". איך זה שבמקום משפט זה הם אמרו: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"?
התשובה לתמיהה הגדולה הזאת היא שתלונתם של ישראל לא נבעה מהשכל אלא מהרצון.
אם מסקנתם נבעה מתהליך מחשבתי שכלי, שכתוצאה ממנו אמרו את מה שאמרו, אכן היה אפשר להקשות איזה הגיון יש בדבר; אבל כשהתלונה נבעה מהרצון, רצון שלא להכיר בטובות הרבות שה' עשה איתם, אין מקום להקשות "מה ההיגיון?".
הרבה פעמים האדם רוצה דבר מסוים, למרות שיש על זה קושיות מימינו ומשמאלו, אבל היות והוא "רוצה" בכך הוא דוחה את כל התמיהות בקלות. אדם רוצה לכפור בטובות שה' עשה עימו, אבל מצד שני הוא איננו מסוגל להיות כל כך כפוי טובה משום שמצפונו לא נותן לו. אם כן מה הוא עושה? הוא טוען שהטובה היא בעצם רעה גדולה וממילא אין לו על מה להודות; להפך, יש לו טענה קשה: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ". זו נרגנות.
לא פלא שלאחר דברי נרגנות אלו מתדרדרים למצב חמור של עבודה זרה, כפי שמסביר רש"י על הפס': "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד) "נתנה ראש...רבותינו פרשו לשון עבודה זרה" (על פי דרכו של המהרש"א המובא לעיל יש לומר שדברים אלו גרמו לקביעת סיבת חורבן הבית הראשון שכידוע נחרב בגלל חטא עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, והקשה מכולם עבודה זרה כפי שמסביר רש"י על הפס': "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (דברים יא, כח) "הא למדת שכל העובד עבודה זרה הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל")
היוצא מכל הסוגיה הזאת הוא לקח יסודי עבורנו: לפעמים יש לנו תלונות וטענות שלמעשה יסודם ברצון לכפור בטובה שנעשה לנו, אלא שהיות והמצפון שלנו מונע מאיתנו להיות כפויי טובה הופכים את הטובה לרעה וממילא אין צורך להודות.
התנהגות כזו פסולה וטעונה שינוי מיידי; עלינו לשים לנגד עינינו תמיד שבגלל שנאת חינם נחרב בית המקדש וכנגד זה בגלל אהבת חינם ייבנה בית המקדש השלישי בב"א.
הכאב שעלול להרגיש המטיב לחברו והלה מתנהג איתו כאילו בא להרע לו, נורא ואיום.
כמובן שאין שום דבר שיכול "להכאיב" להקב"ה אבל מצד עם ישראל הייתה כפיות טובה נוראה; אחרי כל הטובות, ניסים ונפלאות שעשה להם במצרים, גאל אותם משעבוד לגאולה, קרע להם את הים, הוריד להם את המן כל יום, הציל אותם מעמלק, נגלה להם בהר סיני-גילוי יחיד במינו לעיני כל ישראל, נתן להם תורה ומצוות המעניקות חיי נצח, והם אומרים: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ", קשה מאוד להבין איך דור דעה מסוגלים לומר דברים כאלה. וכי ה' עשה את כל מה שעשה בגלל שהוא שונא אותם? איזה הגיון יש בטענה זו? רש"י הרגיש בקושי זה ומסביר: "והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו" כמשל הדיוט אומר "מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך" (שם) מה שהוא חושב בלבו על חברו הוא מה שחושב חברו עליו. יוצא שמחשבתם של ישראל שה' שונא אותם נבעה מזה שהם שנאו אותו.
הגמרא (תענית כט.) אומרת על הפס': "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א) "אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר להם הקב''ה: אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות" המהרש"א מסביר (לפי דברי רש"י הנ"ל) שלא רק עצם החורבן וזמנו נקבעו לתשעה באב אלא גם סיבת החורבן: שנאת חינם של ישראל כלפי הקב"ה, שכידוע היא הייתה שורש חורבן בית המקדש השני שנחרב בגלל שנאת חינם.
אולם, אומר הרב, גם אחרי דבריו של רש"י קשה להבין מה הייתה סברתם של ישראל; אם באמת ה' שנא אותם וכל כוונתו הייתה למסור אותם ביד האמורי להשמידם, למה לעשות איתם כל הטובות הללו? למה להוציא אותם ממצרים כדי להשמיד אותם? היה משאיר אותם שם והמצריים היו ח"ו משמידים אותם בשמחה! קשה מאוד להבין את ה"הווא אמינא" הזאת.
מנוח ואשתו ראו נס גלוי: "וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ" (שופטים יג, כ) והנה, על נס אחד אומרת אשת מנוח לבעלה: "לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת" (שם כג) היא הבינה שאם הקב"ה קיבל את קורבנם והראה להם נס גלוי כזה, ודאי שאין כוונתו להמיתם אלא לרומם אותם לקראת תפקידם לגדל נזיר אלוקים שיושיע את ישראל מיד הפלשתים. הוא הדין בני ישראל, לאחר כל הניסים הגלויים שה' עשה להם, לאחר שקיבל מהם קורבנות במעמד הר סיני וקורבן פסח במצרים, לאחר שהשמיע להם עשרת הדברות, היו צריכים להבין שאין כוונתו להמיתם אלא לרומם אותם לקראת כיבוש ויישוב ארץ ישראל, היו צריכים לומר את מה שאמרה אשת מנוח:
"לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה". איך זה שבמקום משפט זה הם אמרו: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"?
התשובה לתמיהה הגדולה הזאת היא שתלונתם של ישראל לא נבעה מהשכל אלא מהרצון.
אם מסקנתם נבעה מתהליך מחשבתי שכלי, שכתוצאה ממנו אמרו את מה שאמרו, אכן היה אפשר להקשות איזה הגיון יש בדבר; אבל כשהתלונה נבעה מהרצון, רצון שלא להכיר בטובות הרבות שה' עשה איתם, אין מקום להקשות "מה ההיגיון?".
הרבה פעמים האדם רוצה דבר מסוים, למרות שיש על זה קושיות מימינו ומשמאלו, אבל היות והוא "רוצה" בכך הוא דוחה את כל התמיהות בקלות. אדם רוצה לכפור בטובות שה' עשה עימו, אבל מצד שני הוא איננו מסוגל להיות כל כך כפוי טובה משום שמצפונו לא נותן לו. אם כן מה הוא עושה? הוא טוען שהטובה היא בעצם רעה גדולה וממילא אין לו על מה להודות; להפך, יש לו טענה קשה: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ". זו נרגנות.
לא פלא שלאחר דברי נרגנות אלו מתדרדרים למצב חמור של עבודה זרה, כפי שמסביר רש"י על הפס': "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד) "נתנה ראש...רבותינו פרשו לשון עבודה זרה" (על פי דרכו של המהרש"א המובא לעיל יש לומר שדברים אלו גרמו לקביעת סיבת חורבן הבית הראשון שכידוע נחרב בגלל חטא עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, והקשה מכולם עבודה זרה כפי שמסביר רש"י על הפס': "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (דברים יא, כח) "הא למדת שכל העובד עבודה זרה הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל")
היוצא מכל הסוגיה הזאת הוא לקח יסודי עבורנו: לפעמים יש לנו תלונות וטענות שלמעשה יסודם ברצון לכפור בטובה שנעשה לנו, אלא שהיות והמצפון שלנו מונע מאיתנו להיות כפויי טובה הופכים את הטובה לרעה וממילא אין צורך להודות.
התנהגות כזו פסולה וטעונה שינוי מיידי; עלינו לשים לנגד עינינו תמיד שבגלל שנאת חינם נחרב בית המקדש וכנגד זה בגלל אהבת חינם ייבנה בית המקדש השלישי בב"א.
