פרשת קדושים פותחת בציווי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" (ויקרא יט, ב) מהי אותה הקדושה הנדרשת מאיתנו בפסוק זה? אומר רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה" (שם) רש"י רומז לנו על הקשר בין פרשת קדושים לסוף פרשת אחרי מות העוסק באיסורי עריות, כשהפסוק החותם הוא: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" (שם יח, ל) מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: קדושה עניינה פרישות, הימנעות מלחדור אל התחום השכן. הקב"ה קבע גבולות בעולמו כפי שאמר משה רבנו לקרח: "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (במדבר טז, ה) כשם שאין אתם יכולים להפוך את הבוקר לערב כך לא תוכלו לבטל את מינויו של אהרון לכהן גדול. בוקר הוא מלשון בִיקֵר, דהיינו ביקורת והבחנה בין דברים שונים. לעומתו ערב מלשון ערבוב וטשטוש,דהיינו כשאין יכולת להבחין בין דברים השונים זה מזה. אומר משה רבנו לקרח: אין ביכולתכם להבחין בין הדרגות השונות, לכן אתם אומרים: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (שם ג) תמתינו לבוקר ואז ניתן יהיה להבחין בבירור במי בחר ה'. קדושת השבת למשל, מתבטאת בפרישות. התורה אומרת: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב, ג) "ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגלגולת ובשישי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד כלל בשבת"(רש"י שם) ברכה עניינה ריבוי ותוספת על הקיים, ואילו קדושה עניינה מניעה ושמירת הקיים. לכן פירשו חז"ל שקדושת השבת התבטאה דווקא באי ירידת המן.
יוצא אם כן שכשהתורה מצווה אותנו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" היא רוצה שנדע להבחין היטב בגבולות של כל עניין, ולא נערבב בין קודש לחול. מצד אחד, להיות קדוש אין פירושו להתנזר ולהתנתק מהעולם לגמרי. אבל מאידך אם נהיה שקועים בתענוגי העולם קיימת סכנה שעליה הזהיר אותנו הרמב"ן. וזה לשונו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות" (ויקרא יט) כלומר, צריכים לדעת להגביל את המותר לנו כשהדבר מיותר.
מה שקשה לפי פירוש הרמב"ן הוא המשך הפסוק; התורה דורשת מאיתנו להיות קדושים והנימוק לדרישה זו הוא: "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם". אם הקדושה היא פרישה מן המותרות איך נסביר את המשך הפסוק "כי קדוש אני ה'" ? מצד אחד הקב"ה לא צריך שום דבר, הכול מותרות אצלו. ומאידך לא שייך אצלו שום שינוי, המותרות לא ישפיעו עליו לא לטובה ולא לרעה. מה הכוונה אם כן להשוואה בין האדם להקב"ה?
אומר הרב: התורה לא דורשת מאיתנו פרישה מן המותרות עצמן אלא מן ההזדקקות למותרות, מן התלות במותרות, מן התאווה והחמדה, והנימוק הוא "כי קדוש אני ה'" כי הקב"ה קדוש ממחשבות כאלו, כל מחשבתו (לפי קוצר השגתנו) היא איך להטיב עם הבריות שברא בעולמו; אין לו שום שייכות לחומריות בשום צורה שהיא. ואומנם בשר ודם לא יכול להיות מנותק מן הגשמיות, אבל יכול להיות מנותק מן ההשתעבדות אליה. הקב"ה ברא את האדם עלי אדמות וציווה אותו לכבוש את הארץ, שהוא ישלוט עליה להשתמש בה לעבודת הבורא ולא שהארץ תשלוט עליו.
עלינו לזכור שעצמיות האדם היא נשמתו שחצובה מתחת כסא הכבוד, ולא גופו שהוא חלק מהארץ. לכן מן הראוי שהעיקר ישלוט על הטפל ונשתמש בחומר לעבודת ה'.
מוסיף הרב ואומר: ישנם מידות רעות נוספות שהן תולדות השתלטות החומריות על האדם; והן הקנאה, הכבוד, הנקימה והנטירה, הכעס והשנאה. כל אלו הן פועל יוצא משעבוד האדם לדברים חומריים. לכן התורה מקדימה את הציווי "קדושים תהיו" למצוות המפורטות בהמשך הפרשה העוסקות באהבת הזולת, משום שכדי להשיג את "ואהבת לרעך כמוך" צריכים לפרוש מהמידות הרעות הללו.
ה"מסילת ישרים" כותב שתחילת הקדושה היא עבודה אבל סופה היא מתנה, כי מדרגת הקדושה היא כל כך גבוהה שאין באפשרות האדם להשיגה בשלמותה בעבודתו אלא רק כמתנה מאת ה'. אומנם הרמח"ל מדבר שם על מדרגה עליונה של קדושה, אבל הוא הדין גם בדרגות הנמוכות שלה.
הרב מסביר שישנם שני שלבים בקדושה: שלב ראשון קודם לתורה והיא הקדושה המינימאלית הנדרשת לקבלת עול מצוות, ושלב שני הוא הקדושה שהאדם משיג על ידי עסק התורה וקיום המצוות, כפי שאנחנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו". יש בכוחם של תורה ומצוות להשפיע קדושה על האדם וככל שהאדם מזדכך יותר, הוא מסוגל יותר לקלוט את האור האלוקי, וככל שקולט יותר את האור האלוקי נשמתו מזדככת יותר.
אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי ספירת העומר שהם ימי הכנה למתן תורה. אומנם מתן תורה היה לפני למעלה משלושת אלפים שנה אבל הוא מתעורר כל שנה מחדש, כשם ששאר המועדים מתעוררים ומתחדשים. אבל ישנו מתן תורה נוסף והוא כל רגע ורגע שאדם לומד תורה ועוסק בה,לכן צריכים להיות מוכנים לאורה של תורה כל רגע כפשוטו.
בימים אלו במיוחד צריכים להקפיד מאוד על כבוד הזולת, שהרי עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא נפטרו בתקופה זו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ודווקא ימים אלו הם ימי דין. בלי אחדות בקרב העם אין מתן תורה, כפי שהתורה אומרת: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שם). מה שמביא את האדם לידי אנוכיות, שנאה וקנאה, ופגיעה בכבוד הזולת היא החומריות. הקדושה היא לא התנתקות מהחומריות אלא זהירות מהשפעתה עלינו והתרחקות מהחמדה ושאר מידות הרעות שהזכרנו.
יהי רצון שבזכות ההשתדלות שלנו נזכה לאורה של תורה, לקדושה וטהרה.
יוצא אם כן שכשהתורה מצווה אותנו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" היא רוצה שנדע להבחין היטב בגבולות של כל עניין, ולא נערבב בין קודש לחול. מצד אחד, להיות קדוש אין פירושו להתנזר ולהתנתק מהעולם לגמרי. אבל מאידך אם נהיה שקועים בתענוגי העולם קיימת סכנה שעליה הזהיר אותנו הרמב"ן. וזה לשונו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות" (ויקרא יט) כלומר, צריכים לדעת להגביל את המותר לנו כשהדבר מיותר.
מה שקשה לפי פירוש הרמב"ן הוא המשך הפסוק; התורה דורשת מאיתנו להיות קדושים והנימוק לדרישה זו הוא: "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם". אם הקדושה היא פרישה מן המותרות איך נסביר את המשך הפסוק "כי קדוש אני ה'" ? מצד אחד הקב"ה לא צריך שום דבר, הכול מותרות אצלו. ומאידך לא שייך אצלו שום שינוי, המותרות לא ישפיעו עליו לא לטובה ולא לרעה. מה הכוונה אם כן להשוואה בין האדם להקב"ה?
אומר הרב: התורה לא דורשת מאיתנו פרישה מן המותרות עצמן אלא מן ההזדקקות למותרות, מן התלות במותרות, מן התאווה והחמדה, והנימוק הוא "כי קדוש אני ה'" כי הקב"ה קדוש ממחשבות כאלו, כל מחשבתו (לפי קוצר השגתנו) היא איך להטיב עם הבריות שברא בעולמו; אין לו שום שייכות לחומריות בשום צורה שהיא. ואומנם בשר ודם לא יכול להיות מנותק מן הגשמיות, אבל יכול להיות מנותק מן ההשתעבדות אליה. הקב"ה ברא את האדם עלי אדמות וציווה אותו לכבוש את הארץ, שהוא ישלוט עליה להשתמש בה לעבודת הבורא ולא שהארץ תשלוט עליו.
עלינו לזכור שעצמיות האדם היא נשמתו שחצובה מתחת כסא הכבוד, ולא גופו שהוא חלק מהארץ. לכן מן הראוי שהעיקר ישלוט על הטפל ונשתמש בחומר לעבודת ה'.
מוסיף הרב ואומר: ישנם מידות רעות נוספות שהן תולדות השתלטות החומריות על האדם; והן הקנאה, הכבוד, הנקימה והנטירה, הכעס והשנאה. כל אלו הן פועל יוצא משעבוד האדם לדברים חומריים. לכן התורה מקדימה את הציווי "קדושים תהיו" למצוות המפורטות בהמשך הפרשה העוסקות באהבת הזולת, משום שכדי להשיג את "ואהבת לרעך כמוך" צריכים לפרוש מהמידות הרעות הללו.
ה"מסילת ישרים" כותב שתחילת הקדושה היא עבודה אבל סופה היא מתנה, כי מדרגת הקדושה היא כל כך גבוהה שאין באפשרות האדם להשיגה בשלמותה בעבודתו אלא רק כמתנה מאת ה'. אומנם הרמח"ל מדבר שם על מדרגה עליונה של קדושה, אבל הוא הדין גם בדרגות הנמוכות שלה.
הרב מסביר שישנם שני שלבים בקדושה: שלב ראשון קודם לתורה והיא הקדושה המינימאלית הנדרשת לקבלת עול מצוות, ושלב שני הוא הקדושה שהאדם משיג על ידי עסק התורה וקיום המצוות, כפי שאנחנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו". יש בכוחם של תורה ומצוות להשפיע קדושה על האדם וככל שהאדם מזדכך יותר, הוא מסוגל יותר לקלוט את האור האלוקי, וככל שקולט יותר את האור האלוקי נשמתו מזדככת יותר.
אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי ספירת העומר שהם ימי הכנה למתן תורה. אומנם מתן תורה היה לפני למעלה משלושת אלפים שנה אבל הוא מתעורר כל שנה מחדש, כשם ששאר המועדים מתעוררים ומתחדשים. אבל ישנו מתן תורה נוסף והוא כל רגע ורגע שאדם לומד תורה ועוסק בה,לכן צריכים להיות מוכנים לאורה של תורה כל רגע כפשוטו.
בימים אלו במיוחד צריכים להקפיד מאוד על כבוד הזולת, שהרי עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא נפטרו בתקופה זו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ודווקא ימים אלו הם ימי דין. בלי אחדות בקרב העם אין מתן תורה, כפי שהתורה אומרת: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שם). מה שמביא את האדם לידי אנוכיות, שנאה וקנאה, ופגיעה בכבוד הזולת היא החומריות. הקדושה היא לא התנתקות מהחומריות אלא זהירות מהשפעתה עלינו והתרחקות מהחמדה ושאר מידות הרעות שהזכרנו.
יהי רצון שבזכות ההשתדלות שלנו נזכה לאורה של תורה, לקדושה וטהרה.
