בסוף הארבעים יום ששהה משה רבינו בהר סיני נאמר: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים" (שמות לא, יח) מעיר רש"י: המילה "ככלותו" כתובה בלי "ויו" לרמוז לנו "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה" (רש"י שם)
אומר הרב נבנצל שליט"א: אותו יום כל עם ישראל היו בבחינת כלה הנכנסת לחופה וממילא הייתה צריכה שמחה גדולה. עם ישראל עומדים בתחתית ההר ומצפים בכיליון עיניים לשובו של משה מן ההר עם לוחות הברית; עברו ארבעים יום מאז מעמד הר סיני בו היו כל ישראל בדרגת אדם הראשון לפני החטא, כולם נביאים כפי שכתוב: "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה, כב) כולם ראו את הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה במצרים, בקריעת ים סוף, אכלו את המן במדבר שלפי דעה אחת בגמרא הוא המאכל של מלאכי השרת. מדרגה גבוהה ביותר שיכול לצפות בן אדם להשיג. והנה מתרחשת נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; במהלך של שעות ספורות העם מגיע למצב שהקב"ה רוצה להשמידם ח"ו: "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תהילים קו, כג) כיצד הגיעו למצב כל כך שפל?
רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי) והרמב"ן הסבירו שהבור לא היה כל כך עמוק כפי שנראה במבט ראשון; עם ישראל לא עבדו עבודה זרה ממש, אין אדם בר דעת שיאמין שעגל שנברא כעת הוציא אותם ממצרים שלושה חודשים לפני כן.
עם ישראל לא טענו שאין אלוקים ח"ו, טענתם הייתה: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א) "היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה, הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו" (הרמב"ן שם) משה רבינו היה האיש אשר השכינה שורה עליו; הוא לא היה אלוקות אלא שהקב"ה עשה ניסים על ידו. עם ישראל חשבו שאם משה איננו מוכרחים להכין תחליף – מקום חדש להשראת שכינה שיורה להם את הדרך ילכו בה. ובכל זאת עשיית העגל נחשב להם כחטא חמור.
השאלה היא איך הם הגיעו לחטא חמור כל כך? מה הביא אותם לטעות טעות כזאת שכמעט ושילמו עליה בחייהם?
אומר הרב: הכל התחיל בטעות בחישוב השעות, לפי החשבון שערכו עם ישראל משה היה צריך לרדת ממהר עכשיו ולא מחר (עיין רש"י שם) והנה עברו שש שעות מהיום ומשה לא הגיע והתחילו הספיקות, הם ידעו שמשה תמיד דיבר אמת, כשהוא אמר בחצות הלילה אכן היה בחצות הלילה וכשאמר בחצות היום היה בחצות היום, ועכשיו רואים שהזמן שהוא קבע להם הגיע והוא איננו, מה יהיה איתנו? מי יביא אותנו לארץ ישראל? המן יורד בזכות משה, אם כן מה נאכל מחר בבוקר? בזכות מי ירד המן מכאן ולהבא? הספיקות חדרו לליבם והשטן השלים את המלאכה: הראה להם מיטתו של משה וראו שהוא מת.
אומנם השטן לא הצליח לשכנע אותם לגמרי שהרי עם ישראל לא אמרו "משה מת" אלא "לא ידענו מה היה לו", אבל הוא הצליח להפחיד אותם עד כדי כך שהדמיון שלהם גבר על השכל. הם פחדו להישאר בלב המדבר ללא מנהיג ואולי גם ללא מזון. השכל לא היה נותן לפחד להשתלט במצב כזה; השכל אומר שאם אכן משה מת הקב"ה ידאג שאהרון או מישהו אחר ינהיג את בנ"י. לא הייתה שום סיבה המתקבלת על הדעת לחשוב שלאחר כל כך הרבה ניסים הקב"ה יזניח אותם. אבל, אומר הרב, הבהלה מחריבה את הנפש וכפי שאמרנו הדמיון גבר על השכל וההחלטה התקבלה בפזיזות משום שהיו מבוהלים.
כמובן שאסור לנו לדון את דור המדבר, דור דעה ששמעו את הדיבור מפי הגבורה אלא שאנחנו רוצים ללמוד לקח לגבינו, איך אנחנו צריכים להיזהר לא לקבל החלטות בפזיזות ומתוך בהלה.
דוד המלך אומר: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א) שואל הרב שמחה זיסל מקלם: מה פירוש "היינו" כחולמים? היה צריך לומר "נהיה" כי המדובר הוא לעתיד לבוא! והוא מסביר בדרך משל: לפעמים אדם חולם שמרביצים לו מכות רצח ופתאום הוא מתעורר ומגלה שהיה רק חלום. כך יהיה לעתיד לבוא, בשוב ה' את שיבת ציון יתברר לנו שכל הצרות שבאו עלינו בעולם הזה היו רק חלום. וכפי שאומר החזן לפני תפילת מוסף בימים נוראים (לפי נוסח אשכנז) "וכל צרות ישראל הפוך נא לששון ולשמחה"; אין הכוונה שבמקום צרות יהיו ששון ושמחה אלא שהצרות עצמם יהפכו לששון ולשמחה. אילו עם ישראל במדבר היו חושבים בצורה כזו היו לוקחים את הדברים בפרופורציה ובאים ושואלים את אהרון מה לעשות וכיצד להתנהג.
ואכן זה מה שמשה אמר להם לעשות במקרה הצורך: "וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כד, יד) אהרון וחור היו שוקלים מה לעשות בהמשך במקרה חירום, אבל הם לא באו "אֶל" אהרון אלא באו "עַל" אהרון והכתיבו לו בכוח מה לעשות "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שם לב, א) כבר הוחלט אצלם מה לעשות-הם רצו תחליף למשה.
חז"ל מגלים לנו שעם ישראל פנו לחור תחילה וביקשו ממנו לעשות את העגל והוא סירב, לכן הרגו אותו. כך דרשו מהפס': "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" (שם ה) "אהרן ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו וזהו ויבן (לשון בינה) מזבח לפניו ויֳבֵן מזָבוח לפניו" (רש"י). לא מצינו בשום מקום תביעה על עם ישראל על שפיכות דמו של חור, ואנחנו יודעים שהקב"ה מקפיד מאוד על נגיעה בצדיקים. מדוע אם כן אין שום תביעה עליהם על זה? אומר הרב באותה שעה עם ישראל היו כל כך מבוהלים שחשבו שאין שום פיתרון אחר לצאת מהמדבר אלא על ידי עשיית מנהיג שתשרה עליו שכינה, וכשחור סירב לעזור להם הם דנו אותו בדין רודף משום שלטענתם הוא מסכן אותם.
מסוגיה זו נלמד לקח איך להתנהג בעת צרה על מנת לא להיכשל באיסורים. הקב"ה יראה לנו נפלאות כמו שבימים ההם בזמן הזה.
אומר הרב נבנצל שליט"א: אותו יום כל עם ישראל היו בבחינת כלה הנכנסת לחופה וממילא הייתה צריכה שמחה גדולה. עם ישראל עומדים בתחתית ההר ומצפים בכיליון עיניים לשובו של משה מן ההר עם לוחות הברית; עברו ארבעים יום מאז מעמד הר סיני בו היו כל ישראל בדרגת אדם הראשון לפני החטא, כולם נביאים כפי שכתוב: "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה, כב) כולם ראו את הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה במצרים, בקריעת ים סוף, אכלו את המן במדבר שלפי דעה אחת בגמרא הוא המאכל של מלאכי השרת. מדרגה גבוהה ביותר שיכול לצפות בן אדם להשיג. והנה מתרחשת נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; במהלך של שעות ספורות העם מגיע למצב שהקב"ה רוצה להשמידם ח"ו: "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תהילים קו, כג) כיצד הגיעו למצב כל כך שפל?
רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי) והרמב"ן הסבירו שהבור לא היה כל כך עמוק כפי שנראה במבט ראשון; עם ישראל לא עבדו עבודה זרה ממש, אין אדם בר דעת שיאמין שעגל שנברא כעת הוציא אותם ממצרים שלושה חודשים לפני כן.
עם ישראל לא טענו שאין אלוקים ח"ו, טענתם הייתה: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א) "היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה, הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו" (הרמב"ן שם) משה רבינו היה האיש אשר השכינה שורה עליו; הוא לא היה אלוקות אלא שהקב"ה עשה ניסים על ידו. עם ישראל חשבו שאם משה איננו מוכרחים להכין תחליף – מקום חדש להשראת שכינה שיורה להם את הדרך ילכו בה. ובכל זאת עשיית העגל נחשב להם כחטא חמור.
השאלה היא איך הם הגיעו לחטא חמור כל כך? מה הביא אותם לטעות טעות כזאת שכמעט ושילמו עליה בחייהם?
אומר הרב: הכל התחיל בטעות בחישוב השעות, לפי החשבון שערכו עם ישראל משה היה צריך לרדת ממהר עכשיו ולא מחר (עיין רש"י שם) והנה עברו שש שעות מהיום ומשה לא הגיע והתחילו הספיקות, הם ידעו שמשה תמיד דיבר אמת, כשהוא אמר בחצות הלילה אכן היה בחצות הלילה וכשאמר בחצות היום היה בחצות היום, ועכשיו רואים שהזמן שהוא קבע להם הגיע והוא איננו, מה יהיה איתנו? מי יביא אותנו לארץ ישראל? המן יורד בזכות משה, אם כן מה נאכל מחר בבוקר? בזכות מי ירד המן מכאן ולהבא? הספיקות חדרו לליבם והשטן השלים את המלאכה: הראה להם מיטתו של משה וראו שהוא מת.
אומנם השטן לא הצליח לשכנע אותם לגמרי שהרי עם ישראל לא אמרו "משה מת" אלא "לא ידענו מה היה לו", אבל הוא הצליח להפחיד אותם עד כדי כך שהדמיון שלהם גבר על השכל. הם פחדו להישאר בלב המדבר ללא מנהיג ואולי גם ללא מזון. השכל לא היה נותן לפחד להשתלט במצב כזה; השכל אומר שאם אכן משה מת הקב"ה ידאג שאהרון או מישהו אחר ינהיג את בנ"י. לא הייתה שום סיבה המתקבלת על הדעת לחשוב שלאחר כל כך הרבה ניסים הקב"ה יזניח אותם. אבל, אומר הרב, הבהלה מחריבה את הנפש וכפי שאמרנו הדמיון גבר על השכל וההחלטה התקבלה בפזיזות משום שהיו מבוהלים.
כמובן שאסור לנו לדון את דור המדבר, דור דעה ששמעו את הדיבור מפי הגבורה אלא שאנחנו רוצים ללמוד לקח לגבינו, איך אנחנו צריכים להיזהר לא לקבל החלטות בפזיזות ומתוך בהלה.
דוד המלך אומר: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א) שואל הרב שמחה זיסל מקלם: מה פירוש "היינו" כחולמים? היה צריך לומר "נהיה" כי המדובר הוא לעתיד לבוא! והוא מסביר בדרך משל: לפעמים אדם חולם שמרביצים לו מכות רצח ופתאום הוא מתעורר ומגלה שהיה רק חלום. כך יהיה לעתיד לבוא, בשוב ה' את שיבת ציון יתברר לנו שכל הצרות שבאו עלינו בעולם הזה היו רק חלום. וכפי שאומר החזן לפני תפילת מוסף בימים נוראים (לפי נוסח אשכנז) "וכל צרות ישראל הפוך נא לששון ולשמחה"; אין הכוונה שבמקום צרות יהיו ששון ושמחה אלא שהצרות עצמם יהפכו לששון ולשמחה. אילו עם ישראל במדבר היו חושבים בצורה כזו היו לוקחים את הדברים בפרופורציה ובאים ושואלים את אהרון מה לעשות וכיצד להתנהג.
ואכן זה מה שמשה אמר להם לעשות במקרה הצורך: "וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כד, יד) אהרון וחור היו שוקלים מה לעשות בהמשך במקרה חירום, אבל הם לא באו "אֶל" אהרון אלא באו "עַל" אהרון והכתיבו לו בכוח מה לעשות "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שם לב, א) כבר הוחלט אצלם מה לעשות-הם רצו תחליף למשה.
חז"ל מגלים לנו שעם ישראל פנו לחור תחילה וביקשו ממנו לעשות את העגל והוא סירב, לכן הרגו אותו. כך דרשו מהפס': "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" (שם ה) "אהרן ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו וזהו ויבן (לשון בינה) מזבח לפניו ויֳבֵן מזָבוח לפניו" (רש"י). לא מצינו בשום מקום תביעה על עם ישראל על שפיכות דמו של חור, ואנחנו יודעים שהקב"ה מקפיד מאוד על נגיעה בצדיקים. מדוע אם כן אין שום תביעה עליהם על זה? אומר הרב באותה שעה עם ישראל היו כל כך מבוהלים שחשבו שאין שום פיתרון אחר לצאת מהמדבר אלא על ידי עשיית מנהיג שתשרה עליו שכינה, וכשחור סירב לעזור להם הם דנו אותו בדין רודף משום שלטענתם הוא מסכן אותם.
מסוגיה זו נלמד לקח איך להתנהג בעת צרה על מנת לא להיכשל באיסורים. הקב"ה יראה לנו נפלאות כמו שבימים ההם בזמן הזה.
