בפרשתנו הקב"ה מצווה את משה רבינו על עשיית המשכן וכליו.
התבוננות בכלי המשכן מגלה לנו ששלושת הכלים הפנימיים – שהם המנורה מזבח הזהב והשולחן, רומזים על שלושת הדברים שהעולם עומד עליהם: "על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים"(אבות פ"א מ"ב) שלמה המלך אומר: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) המנורה אם כן רומזת על התורה, המזבח רומז על העבודה והשולחן שמסדרים עליו את לחם הפנים – על גמילות חסדים.
אומר הרב נבנצל שליט"א: שלושת הכלים הללו רומזים גם על שלושת האבות, השולחן רומז על אברהם אבינו שהיה מצטיין בהכנסת אורחים ומגיש להם לאכול, יצחק אבינו הוא בבחינת מזבח שהרי נעקד על גבי מזבח, ויעקב אבינו הוא בחינת מנורה שכאמור מסמלת אור התורה, ועל יעקב כתוב: "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כח, כז) יושב באוהלה של תורה בבית מדרשו של שם ובבית מדרשו של עבר.
בנוסף לרמזים אלו יש מכנה משותף לשלושה כלים במשכן. הגמרא אומרת: "א"ר יוחנן שלשה זירים הן: של מזבח ושל ארון ושל שלחן" (יומא עב:) הזר דומה לכתר המקיף את הכלי מלמעלה והוא רומז לשלושה כתרים: הזר שמעל הארון שבו היו מונחים לוחות הברית וספר התורה שכתב משה – מרמז על כתר תורה, הזר שבשולחן מרמז על כתר מלכות, "שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים" (רש"י שם) והזר שבמזבח הזהב מרמז על כתר כהונה, שהרי רק הכהן מוסמך להקטיר עליו קטורת. מוסיפה הגמרא ואומרת: "של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח" (שם)
כפי שאמרנו על השולחן היו מסדרים את לחם הפנים; ביום שישי היו אופים אותו, ביום שבת היו מניחים אותו על השולחן עד השבת שלאחריה שאז מחליפים אותו בלחם החדש. לחם הפנים אסור באכילה לזרים, ובכל זאת אירע פעם אחת שזר אכל מלחם הפנים: כשברח דוד משאול והיגיע לנוב עיר הכוהנים, ביקש מאחימלך הכהן לחם לאכול, ולא היה שם אלא לחם הפנים. הגמרא אומרת (מנחות צו.) שדוד היה במצב של פיקוח נפש, "שאחזו בולמוס" (רש"י) לכן נתנו לו לאכול ממנו. שואל הרב: למה סובבה ההשגחה דבר כזה לדוד, שיאלץ לאכול לחם הפנים? וכי חסרים דרכים אחרות להמציא אוכל אחר ללא איסור? מה עוד שעצם האכילה היה בדרך נס, שהרי אומרים חז"ל שדוד אכל באותו יום עשרים וארבעה לחמים; אומנם במצב של בולמוס היה מותר לו לאכול אבל אילו היה מפסיק אותו מצב תוך כדי אכילה היה חייב להפסיק לאכול. ואם ניקח בחשבון שכל לחם מוכן משני עשרונים סולת, שהם קצת יותר משלושה ק"ג, יוצא בסך הכל שאכל למעלה משבעים ק"ג. אין ספק שאכילה כזו היא על פי נס, למה אם כן היה צורך לנס כזה?
אומר הרב: אולי הסיבה היא כדי לרמוז שכתר מלכות ניתן לדוד המלך (כפי שאומרת הגמרא לעיל) והיות ואין שום דרך לזר לאכול את לחם הפנים, מן השמיים סובבו שדוד יהיה במצב של פיקוח נפש, ושלא יהיה בנמצא רק לחם הפנים וממילא אין ברירה אלא לאכול ממנו.
הכלי הפנימי ביותר היה הארון, וזה מצביע על מעלתו על פני שאר הכלים. הארון רומז על הקשר שבין הקב"ה לישראל באמצעות הנבואה, כפי שהתורה מעידה: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט)
אומנם חז"ל אמרו שחכם עדיף מנביא ואם כן אפשר היה לומר שמעלת המנורה גבוהה יותר מזו של הארון, אבל ללא נבואת משה רבינו לא היה לנו תורה, התורה שבידינו היא באה מכוח נבואת משה, אי לכך נבואה זו במדרגת משה היא מעל החכמה. יוצא אם כן שמעלת הארון היא גבוהה משאר הכלים.
בסוף ימי בית השני הארון נגנז וכבר לא הייתה אותה ההשפעה של האור האלוקי כמו שבבית הראשון. ייתכן שזו הסיבה שאור התורה מתחיל לכהות בימים אלו; בתחילת בית שני עוד היו נביאים אבל בשלב מאוחר יותר כבר הופסקה הנבואה. גם חוכמת התורה נחלשה, חז"ל מוסרים לנו שממשה רבינו עד יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים לא הייתה מחלוקת בין החכמים שלא הוכרעה. משם והלאה התחילה מחלוקת בקרב החכמים שלא הוכרעה האם לסמוך על ראש הקורבן ביום טוב או לא ונמשכה כמה דורות. וכל כך למה? משום שנתמעטו הלבבות והתחילה שכחת התורה (תמורה טו:) מאוחר יותר, בימי שמאי והלל נוספו עוד שלוש מחלוקות שלא הוכרעו ובימי תלמידיהם של שמאי והלל "רבו התלמידים שלא שימשו את רבותיהם כל צרכן, ורבו המחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות"(סוטה מז:)
והיום המצב הוא יותר חמור: התורה נעשית כמאה תורות, כל אחד פוסק לפי רב אחר ואין לנו סנהדרין שתפסוק ותעמיד תורה לאמיתה. אומנם זה מוסיף פלפולה של תורה כשכל אחד צריך להתאמץ להסביר מה הסברה שלו אבל זאת לא הצורה האמיתית של התורה כפי שהייתה בימי משה רבינו שידעו כל דבר בבירור.
לפי זה מובנים דברי חז"ל (יומא כט.) שמגילת אסתר היא סוף כל הניסים שניתנו להיכתב, אומנם היו בהמשך ניסים נוספים לעם ישראל כגון חנוכה אבל כבר לא ניתן רשות לכתוב אותם בתוך כתבי הקודש. ומה הסיבה לכך? אומר הרב משום שמרדכי וחלק מאנשי כנסת הגדולה אשר איתו נולדו עוד בתקופת בית ראשון כשעדיין היה הארון המקרין אור האלוקי של הנבואה, אבל מאוחר יותר כשלא הייתה נבואה לא היה ניתן להוסיף על כתבי הקודש. אחרי חורבן בית שני כבר אי אפשר היה לדון בדיני נפשות (סנהדרין מא.) משום שכדי לדון דיני נפשות צריך לבחון טוב מאד את כל הצדדים לזכות ולחובה, וכשעדיין היו מקריבים קורבנות היה מעט רוח הקודש בישראל ואפשר היה להבחין היטב בכל הצדדים, אבל כשניסתר האור האלוקי על ידי החורבן כבר אי אפשר לעשות זאת.
הרמב"ן מסביר מה הסיבה שספר שמות מסתיים בהקמת המשכן: ספר שמות הוא ספר הגאולה, אולם הגאולה לא מסתיימת ביציאה ממצרים מבית עבדים, הגאולה הושלמה רק כשחזרו אל מקומם ואל מעלת אבותם על ידי שהקב"ה השרה את שכינתו במשכן. על זה אנחנו צריכים להתפלל: שהגלות תגיע לקיצה וגלות השכינה תסתיים על יד בניין בהמ"ק בב"א.
התבוננות בכלי המשכן מגלה לנו ששלושת הכלים הפנימיים – שהם המנורה מזבח הזהב והשולחן, רומזים על שלושת הדברים שהעולם עומד עליהם: "על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים"(אבות פ"א מ"ב) שלמה המלך אומר: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) המנורה אם כן רומזת על התורה, המזבח רומז על העבודה והשולחן שמסדרים עליו את לחם הפנים – על גמילות חסדים.
אומר הרב נבנצל שליט"א: שלושת הכלים הללו רומזים גם על שלושת האבות, השולחן רומז על אברהם אבינו שהיה מצטיין בהכנסת אורחים ומגיש להם לאכול, יצחק אבינו הוא בבחינת מזבח שהרי נעקד על גבי מזבח, ויעקב אבינו הוא בחינת מנורה שכאמור מסמלת אור התורה, ועל יעקב כתוב: "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כח, כז) יושב באוהלה של תורה בבית מדרשו של שם ובבית מדרשו של עבר.
בנוסף לרמזים אלו יש מכנה משותף לשלושה כלים במשכן. הגמרא אומרת: "א"ר יוחנן שלשה זירים הן: של מזבח ושל ארון ושל שלחן" (יומא עב:) הזר דומה לכתר המקיף את הכלי מלמעלה והוא רומז לשלושה כתרים: הזר שמעל הארון שבו היו מונחים לוחות הברית וספר התורה שכתב משה – מרמז על כתר תורה, הזר שבשולחן מרמז על כתר מלכות, "שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים" (רש"י שם) והזר שבמזבח הזהב מרמז על כתר כהונה, שהרי רק הכהן מוסמך להקטיר עליו קטורת. מוסיפה הגמרא ואומרת: "של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח" (שם)
כפי שאמרנו על השולחן היו מסדרים את לחם הפנים; ביום שישי היו אופים אותו, ביום שבת היו מניחים אותו על השולחן עד השבת שלאחריה שאז מחליפים אותו בלחם החדש. לחם הפנים אסור באכילה לזרים, ובכל זאת אירע פעם אחת שזר אכל מלחם הפנים: כשברח דוד משאול והיגיע לנוב עיר הכוהנים, ביקש מאחימלך הכהן לחם לאכול, ולא היה שם אלא לחם הפנים. הגמרא אומרת (מנחות צו.) שדוד היה במצב של פיקוח נפש, "שאחזו בולמוס" (רש"י) לכן נתנו לו לאכול ממנו. שואל הרב: למה סובבה ההשגחה דבר כזה לדוד, שיאלץ לאכול לחם הפנים? וכי חסרים דרכים אחרות להמציא אוכל אחר ללא איסור? מה עוד שעצם האכילה היה בדרך נס, שהרי אומרים חז"ל שדוד אכל באותו יום עשרים וארבעה לחמים; אומנם במצב של בולמוס היה מותר לו לאכול אבל אילו היה מפסיק אותו מצב תוך כדי אכילה היה חייב להפסיק לאכול. ואם ניקח בחשבון שכל לחם מוכן משני עשרונים סולת, שהם קצת יותר משלושה ק"ג, יוצא בסך הכל שאכל למעלה משבעים ק"ג. אין ספק שאכילה כזו היא על פי נס, למה אם כן היה צורך לנס כזה?
אומר הרב: אולי הסיבה היא כדי לרמוז שכתר מלכות ניתן לדוד המלך (כפי שאומרת הגמרא לעיל) והיות ואין שום דרך לזר לאכול את לחם הפנים, מן השמיים סובבו שדוד יהיה במצב של פיקוח נפש, ושלא יהיה בנמצא רק לחם הפנים וממילא אין ברירה אלא לאכול ממנו.
הכלי הפנימי ביותר היה הארון, וזה מצביע על מעלתו על פני שאר הכלים. הארון רומז על הקשר שבין הקב"ה לישראל באמצעות הנבואה, כפי שהתורה מעידה: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט)
אומנם חז"ל אמרו שחכם עדיף מנביא ואם כן אפשר היה לומר שמעלת המנורה גבוהה יותר מזו של הארון, אבל ללא נבואת משה רבינו לא היה לנו תורה, התורה שבידינו היא באה מכוח נבואת משה, אי לכך נבואה זו במדרגת משה היא מעל החכמה. יוצא אם כן שמעלת הארון היא גבוהה משאר הכלים.
בסוף ימי בית השני הארון נגנז וכבר לא הייתה אותה ההשפעה של האור האלוקי כמו שבבית הראשון. ייתכן שזו הסיבה שאור התורה מתחיל לכהות בימים אלו; בתחילת בית שני עוד היו נביאים אבל בשלב מאוחר יותר כבר הופסקה הנבואה. גם חוכמת התורה נחלשה, חז"ל מוסרים לנו שממשה רבינו עד יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים לא הייתה מחלוקת בין החכמים שלא הוכרעה. משם והלאה התחילה מחלוקת בקרב החכמים שלא הוכרעה האם לסמוך על ראש הקורבן ביום טוב או לא ונמשכה כמה דורות. וכל כך למה? משום שנתמעטו הלבבות והתחילה שכחת התורה (תמורה טו:) מאוחר יותר, בימי שמאי והלל נוספו עוד שלוש מחלוקות שלא הוכרעו ובימי תלמידיהם של שמאי והלל "רבו התלמידים שלא שימשו את רבותיהם כל צרכן, ורבו המחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות"(סוטה מז:)
והיום המצב הוא יותר חמור: התורה נעשית כמאה תורות, כל אחד פוסק לפי רב אחר ואין לנו סנהדרין שתפסוק ותעמיד תורה לאמיתה. אומנם זה מוסיף פלפולה של תורה כשכל אחד צריך להתאמץ להסביר מה הסברה שלו אבל זאת לא הצורה האמיתית של התורה כפי שהייתה בימי משה רבינו שידעו כל דבר בבירור.
לפי זה מובנים דברי חז"ל (יומא כט.) שמגילת אסתר היא סוף כל הניסים שניתנו להיכתב, אומנם היו בהמשך ניסים נוספים לעם ישראל כגון חנוכה אבל כבר לא ניתן רשות לכתוב אותם בתוך כתבי הקודש. ומה הסיבה לכך? אומר הרב משום שמרדכי וחלק מאנשי כנסת הגדולה אשר איתו נולדו עוד בתקופת בית ראשון כשעדיין היה הארון המקרין אור האלוקי של הנבואה, אבל מאוחר יותר כשלא הייתה נבואה לא היה ניתן להוסיף על כתבי הקודש. אחרי חורבן בית שני כבר אי אפשר היה לדון בדיני נפשות (סנהדרין מא.) משום שכדי לדון דיני נפשות צריך לבחון טוב מאד את כל הצדדים לזכות ולחובה, וכשעדיין היו מקריבים קורבנות היה מעט רוח הקודש בישראל ואפשר היה להבחין היטב בכל הצדדים, אבל כשניסתר האור האלוקי על ידי החורבן כבר אי אפשר לעשות זאת.
הרמב"ן מסביר מה הסיבה שספר שמות מסתיים בהקמת המשכן: ספר שמות הוא ספר הגאולה, אולם הגאולה לא מסתיימת ביציאה ממצרים מבית עבדים, הגאולה הושלמה רק כשחזרו אל מקומם ואל מעלת אבותם על ידי שהקב"ה השרה את שכינתו במשכן. על זה אנחנו צריכים להתפלל: שהגלות תגיע לקיצה וגלות השכינה תסתיים על יד בניין בהמ"ק בב"א.
