הציץ הוא אחד משמונה בגדים המיוחדים לכהן הגדול, "וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'" (שמות כח, לו) "כמין טס של זהב היה רוחב ב' אצבעות מקיף על המצח מאוזן לאוזן" (רש"י) וחקוק עליו "קודש לה'".
שואל הרב נבנצל שליט"א: למה על שאר בגדי כהונה ועל כלי המשכן האחרים לא כתוב "קודש לה'"? אומר הרב: מפני שלא הציץ הוא "קודש לה'" אלא הכהן הנושא את הציץ על מצחו הוא קודש לה'; הציץ הוא כעין שלט המודיע לכולם על קדושת הכהן.
תפקידו של הציץ הוא לרצות על הקורבנות שהוקרבו בטומאה כפי שכתוב : "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם לח) נחלקו בגמרא (יומא ז:) רבי שמעון ורבי יהודה. רבי שמעון אומר: הציץ מרצה בין בזמן שישנו על מצחו של הכהן הגדול ובין בזמן שאינו מונח על מצחו ואילו רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו מרצה, אין עודהו על מצחו אינו מרצה. הרמב"ם פסק כרבי יהודה: "אין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, שנא "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'"(הלכ' ביאת מקדש פ"ד ה"ח) אולי מטעם זה נאמר "ונשא אהרון את עוון הקודשים" ולא "ונשא הציץ את עוון הקודשים" כי הציץ לבדו אינו מכפר כלל, כל כוחו ופעולתו נובע מהכהן הגדול הנושא אותו למרות שהוא לא יודע שהקודש נטמא – אבל כמובן בתנאי שהוא לובש כל שמונת הבגדים המיוחדים לו. איך באמת מרצה הציץ על טומאת הקודשים כשהוא על מצח הכהן? כנראה, אומר הרב, כאשר הכהן לובש את הציץ הוא מרגיש יותר "קרבת אלוקים" שהרי אסור לו להסיח דעתו משם שמיים שעל הציץ וזה מה שגורם את הריצוי. במאמר מוסגר – מכאן למדו חז"ל קל וחומר לתפילין: "ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה: "על מצחו תמיד" שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה" (יומא שם) הרגשה זו שהכהן מרגיש יותר קרוב לה' היא שמרצה על הטומאה.
ולמה דווקא על טומאה ולא על פסולים אחרים? אומר הרב: הביטוי טומאה פירושו אטימה. התורה מספרת שבימי יצחק אבינו, הבארות שחפרו עבדי אברהם "סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים" (בראשית כו, טו) ותרגם אונקלוס "טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי", יוצא אם כן ששורש "טמא" הוא סתימה ואטימה. ליבו של הטמא הינו סתום ואטום ואינו מסוגל לקבל את האור האלוקי. לעומתו הטהור הוא פתוח לקבל את הקדושה האלוקית. כשהכהן מתקרב למקור האור ומתייחד במחשבתו עם הקב"ה נפרץ במידת מה מחסום הטומאה ונכנס אור הקדושה. זה הריצוי של הציץ כשהוא מונח על מצחו של הכהן הגדול, והוא נגרם על ידי שהכהן יִחֵד לבו ומחשבתו להרהר בקב"ה ולהתקרב אליו, ואז הטומאה אינה מפריעה לאור האלקי מלהיכנס אל הנשמה, והקרבן שבא לקרב את האדם אל קונו – כשר למרות טומאתו.
אדם המייחד את ליבו לשמיים יכול לחולל שינוי גם במישור הפיזי. דוגמה לכך-יעקב אבינו. כשיעקב אבינו מגיע לחרן הוא רואה שהרועים מתאספים סביב הבאר אבל לא משקים את הצאן בטענה שאבן גדולה מונחת על פי הבאר ולא ניתן להרים אותה כי אם כמה אנשים ביחד. והנה רחל באה עם הצאן אשר לאביה וכשיעקב רואה אותה כתוב: "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן" (בראשית כט, י) איך הצליח יעקב אבינו להרים אבן כל כך גדולה שצריכים כמה אנשים כדי להרים אותה? מה עוד שיעקב היה כבר בן שבעים ושבע שנה! חז"ל מגלים לנו שהוא לא עשה מאמץ גדול מידי: "כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכחו גדול" (רש"י שם) מניין ליעקב אבינו כח כזה? הרי הוא בא מבית המדרש שם נטמן ארבע עשרה שנה ועסק בתורה ומן הסתם לא עסק בהתעמלות ופיתוח שרירים! עוד שואל הרב: מה הטענה של יעקב כלפי הרועים: "הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (שם ז) וכי הוא לא מבין שאין לרועים את הכוחות שיש לו לגלול אבן כל כך גדולה?
מסביר הרב (בשם הר"ח שמואלביץ זצ"ל) כוחו הגדול של יעקב אבינו הוא לא כח פיזי אלא כח רוחני. הפַּיְטן בתפילת הגשם (כמנהג אשכנז) מתאר את מעשהו של יעקב: "יִחַד לֵב וְגָל אֶבֶן מפי באר מים" דהיינו כוחו של יעקב נבע מייחוד ליבו לשמיים, זה מה שאִפְשר לו להרים את האבן.
ומה זה ייחוד הלב? יחוד הלב זה האמונה וההרגשה הפנימית, שאין שום כח בעולם מלבדו ית', שאין עוד מלבדו. יעקב אבינו ידע שהאבן היא לא יותר כבידה מאשר פקק של צלוחית, והכובד שמרגישים בהרמתה הוא לא ממנה אלא מה' – הוא הכח היחיד שקיים בעולם. וכשאדם מגיע להכרה זו ומבטל בליבו ביטול גמור כל כח אחר בעולם ומדבק מחשבתו לאדון הכל "ממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם" (נפש החיים) ממילא אין לאדם זה שום בעיה להרים אבן גדולה שהרי אין עליו השפעה של שום כח בעולם. הכוחות שולטים רק באדם המייחס להם חשיבות.
על פי זה מובן מה שאמר יעקב לרועים: אומנם יש אבן גדולה על פי הבאר אבל אם מייחדים את הלב לשמיים, אם מאמינם באמת שאין עוד מלבדו אפשר להתגבר על כל מכשול.
הגמרא מספרת על בתו של רבי חנינא בן דוסא שבכתה על שהתחלף לה השמן בחומץ והדליקה בו את נרות שבת. אמר לה אביה: למה את בוכה? מי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ וידלוק! ואכן כך היה והנר דלק עד מוצ"ש. שואל הרב: מדוע זכה רבי חנינא לנס כזה? אומר הרב (בשם הרב דסלר זצ"ל) מפני שבעיני רבי חנינא הטבע הוא לא יותר מאשר אחיזת עניים ומטרתו לבחון את האדם ולנסותו האם יבין שרק רצון ה' הוא הפועל בעולם.
בשושן הבירה היהודים הבינו שבדרך הטבע אין שום סיכוי להינצל מגזירת המן הרשע, לפי מה שהם מבינים מהתנהגותה של אסתר אי אפשר לסמוך עליה-היא לצד אחשוורוש והמן ומכבדת אותם; מאחשוורוש אי אפשר לבקש חנינה-הוא לא מצטיין באהבת ישראל; לארגן מרד זה לא מציאותי משום שאחשוורוש מולך ושולט מהודו ועד כוש ויכול לבלום כל מרד בקלות, השרים, האחשדרפנים והפחות הרי יעמידו את כל אמצעי הלחימה שבידם לרשות אויבי ישראל, כדי לסייע להם להוציא את גזירת המן לפועל. הפיתרון היחיד הוא לסמוך על אבינו שבשמים; צום ובכי 3 ימים והגלגל התהפך: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א) וכל כך למה? משום ש"הדור קיבלוה", קיבלו עליהם את התורה ואת האמונה שרק ה' פועל בעולם.
שואל הרב נבנצל שליט"א: למה על שאר בגדי כהונה ועל כלי המשכן האחרים לא כתוב "קודש לה'"? אומר הרב: מפני שלא הציץ הוא "קודש לה'" אלא הכהן הנושא את הציץ על מצחו הוא קודש לה'; הציץ הוא כעין שלט המודיע לכולם על קדושת הכהן.
תפקידו של הציץ הוא לרצות על הקורבנות שהוקרבו בטומאה כפי שכתוב : "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם לח) נחלקו בגמרא (יומא ז:) רבי שמעון ורבי יהודה. רבי שמעון אומר: הציץ מרצה בין בזמן שישנו על מצחו של הכהן הגדול ובין בזמן שאינו מונח על מצחו ואילו רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו מרצה, אין עודהו על מצחו אינו מרצה. הרמב"ם פסק כרבי יהודה: "אין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, שנא "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'"(הלכ' ביאת מקדש פ"ד ה"ח) אולי מטעם זה נאמר "ונשא אהרון את עוון הקודשים" ולא "ונשא הציץ את עוון הקודשים" כי הציץ לבדו אינו מכפר כלל, כל כוחו ופעולתו נובע מהכהן הגדול הנושא אותו למרות שהוא לא יודע שהקודש נטמא – אבל כמובן בתנאי שהוא לובש כל שמונת הבגדים המיוחדים לו. איך באמת מרצה הציץ על טומאת הקודשים כשהוא על מצח הכהן? כנראה, אומר הרב, כאשר הכהן לובש את הציץ הוא מרגיש יותר "קרבת אלוקים" שהרי אסור לו להסיח דעתו משם שמיים שעל הציץ וזה מה שגורם את הריצוי. במאמר מוסגר – מכאן למדו חז"ל קל וחומר לתפילין: "ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה: "על מצחו תמיד" שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה" (יומא שם) הרגשה זו שהכהן מרגיש יותר קרוב לה' היא שמרצה על הטומאה.
ולמה דווקא על טומאה ולא על פסולים אחרים? אומר הרב: הביטוי טומאה פירושו אטימה. התורה מספרת שבימי יצחק אבינו, הבארות שחפרו עבדי אברהם "סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים" (בראשית כו, טו) ותרגם אונקלוס "טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי", יוצא אם כן ששורש "טמא" הוא סתימה ואטימה. ליבו של הטמא הינו סתום ואטום ואינו מסוגל לקבל את האור האלוקי. לעומתו הטהור הוא פתוח לקבל את הקדושה האלוקית. כשהכהן מתקרב למקור האור ומתייחד במחשבתו עם הקב"ה נפרץ במידת מה מחסום הטומאה ונכנס אור הקדושה. זה הריצוי של הציץ כשהוא מונח על מצחו של הכהן הגדול, והוא נגרם על ידי שהכהן יִחֵד לבו ומחשבתו להרהר בקב"ה ולהתקרב אליו, ואז הטומאה אינה מפריעה לאור האלקי מלהיכנס אל הנשמה, והקרבן שבא לקרב את האדם אל קונו – כשר למרות טומאתו.
אדם המייחד את ליבו לשמיים יכול לחולל שינוי גם במישור הפיזי. דוגמה לכך-יעקב אבינו. כשיעקב אבינו מגיע לחרן הוא רואה שהרועים מתאספים סביב הבאר אבל לא משקים את הצאן בטענה שאבן גדולה מונחת על פי הבאר ולא ניתן להרים אותה כי אם כמה אנשים ביחד. והנה רחל באה עם הצאן אשר לאביה וכשיעקב רואה אותה כתוב: "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן" (בראשית כט, י) איך הצליח יעקב אבינו להרים אבן כל כך גדולה שצריכים כמה אנשים כדי להרים אותה? מה עוד שיעקב היה כבר בן שבעים ושבע שנה! חז"ל מגלים לנו שהוא לא עשה מאמץ גדול מידי: "כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכחו גדול" (רש"י שם) מניין ליעקב אבינו כח כזה? הרי הוא בא מבית המדרש שם נטמן ארבע עשרה שנה ועסק בתורה ומן הסתם לא עסק בהתעמלות ופיתוח שרירים! עוד שואל הרב: מה הטענה של יעקב כלפי הרועים: "הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (שם ז) וכי הוא לא מבין שאין לרועים את הכוחות שיש לו לגלול אבן כל כך גדולה?
מסביר הרב (בשם הר"ח שמואלביץ זצ"ל) כוחו הגדול של יעקב אבינו הוא לא כח פיזי אלא כח רוחני. הפַּיְטן בתפילת הגשם (כמנהג אשכנז) מתאר את מעשהו של יעקב: "יִחַד לֵב וְגָל אֶבֶן מפי באר מים" דהיינו כוחו של יעקב נבע מייחוד ליבו לשמיים, זה מה שאִפְשר לו להרים את האבן.
ומה זה ייחוד הלב? יחוד הלב זה האמונה וההרגשה הפנימית, שאין שום כח בעולם מלבדו ית', שאין עוד מלבדו. יעקב אבינו ידע שהאבן היא לא יותר כבידה מאשר פקק של צלוחית, והכובד שמרגישים בהרמתה הוא לא ממנה אלא מה' – הוא הכח היחיד שקיים בעולם. וכשאדם מגיע להכרה זו ומבטל בליבו ביטול גמור כל כח אחר בעולם ומדבק מחשבתו לאדון הכל "ממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם" (נפש החיים) ממילא אין לאדם זה שום בעיה להרים אבן גדולה שהרי אין עליו השפעה של שום כח בעולם. הכוחות שולטים רק באדם המייחס להם חשיבות.
על פי זה מובן מה שאמר יעקב לרועים: אומנם יש אבן גדולה על פי הבאר אבל אם מייחדים את הלב לשמיים, אם מאמינם באמת שאין עוד מלבדו אפשר להתגבר על כל מכשול.
הגמרא מספרת על בתו של רבי חנינא בן דוסא שבכתה על שהתחלף לה השמן בחומץ והדליקה בו את נרות שבת. אמר לה אביה: למה את בוכה? מי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ וידלוק! ואכן כך היה והנר דלק עד מוצ"ש. שואל הרב: מדוע זכה רבי חנינא לנס כזה? אומר הרב (בשם הרב דסלר זצ"ל) מפני שבעיני רבי חנינא הטבע הוא לא יותר מאשר אחיזת עניים ומטרתו לבחון את האדם ולנסותו האם יבין שרק רצון ה' הוא הפועל בעולם.
בשושן הבירה היהודים הבינו שבדרך הטבע אין שום סיכוי להינצל מגזירת המן הרשע, לפי מה שהם מבינים מהתנהגותה של אסתר אי אפשר לסמוך עליה-היא לצד אחשוורוש והמן ומכבדת אותם; מאחשוורוש אי אפשר לבקש חנינה-הוא לא מצטיין באהבת ישראל; לארגן מרד זה לא מציאותי משום שאחשוורוש מולך ושולט מהודו ועד כוש ויכול לבלום כל מרד בקלות, השרים, האחשדרפנים והפחות הרי יעמידו את כל אמצעי הלחימה שבידם לרשות אויבי ישראל, כדי לסייע להם להוציא את גזירת המן לפועל. הפיתרון היחיד הוא לסמוך על אבינו שבשמים; צום ובכי 3 ימים והגלגל התהפך: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א) וכל כך למה? משום ש"הדור קיבלוה", קיבלו עליהם את התורה ואת האמונה שרק ה' פועל בעולם.
