לקראת סוף הפרשה מסופר שמשה רבינו כתב את כל דברי ה' "מבראשית ועד מתן תורה וכתב מצות שנצטוו במרה"(רש"י) וקראם בפני העם: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז)
כידוע חז"ל שיבחו מאוד את תשובת ישראל כפי שמובא בגמרא: "דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שבת פח.) עוד מובא שם: "א"ר חמא ברבי חנינא מאי דכתיב "כתפוח בעצי היער" וגו'? למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע" ועוד שבחים נוספים נאמרו בעניין.
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: איזו מעלה גדולה יש בהקדמת "נעשה" ל"נשמע"?
אומר הרב: המשנה אומרת: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת" (אבות פ"ג מ"ט) שואל רבינו יונה: איך ייתכן מצב שמעשי האדם יהיו מרובים מחוכמתו? הרי בשביל לקיים מצווה מוכרח לדעת קודם איך לקיים אותה וממילא ה"נשמע" חייב להקדים ל"נעשה"! מתרץ רבינו יונה: דברי התנא "שמעשיו מרובין מחכמתו" אין כוונתם למעשים בפועל אלא שיקבל האדם על עצמו לעשות את כל מה שיורו החכמים וממילא גם אם לא עשה בפועל – נחשב לו כאילו עשה. יוצא אם כן שאם האדם מקבל על עצמו לקיים את כל התורה, למרות שעוד לא יודע את פרטי המצוות, נחשב לו כאילו קיים אותה בפועל ומקבל שכר כאילו עשה. הוא הדין בנידון דידן: המעלה הגדולה שבאמירת "נעשה ונשמע" היא בכך שעם ישראל קיבלו עליהם לעשות את כל מה שיצווה ה' ומיד קיבלו שכר כאילו עשו בפועל.
מוסיף הרב על דברי רבינו יונה: ייתכן שעם ישראל קיבלו שכר יותר גדול מזה ולא רק כאילו קיימו את כל התורה. ולמה? משום שעם ישראל לא ידע מה יצווה ה'. למשל: ה' ציווה לאכול שלוש סעודות ביום פעם אחת בשבוע ולצום פעם אחת בשנה, אבל לפני שקיבלו את התורה הם לא ידעו זאת, אולי ה' יצווה אותם לצום פעם אחת בשבוע ולאכול שלוש סעודות פעם אחת בשנה. כמו כן עוד לא ידעו שיש בתורה תרי"ג מצוות, אולי יהיו בה הרבה יותר מצוות והם קיבלו עליהם לעשות את כל מה שיצווה ה'; יוצא אפוא שהשכר המגיע להם הוא כאילו קיימו אלפי מצוות.
כעין זה מצינו אצל אברהם אבינו. כשהקב"ה אומר לו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א) הוא לא מגלה לו באיזה ארץ מדובר. ולמה? מסביר רש"י: "לא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודבור" (שם) אומר הרב: בדברי רש"י טמון הרעיון שהזכרנו, דהיינו אם הקב"ה היה מגלה לאברהם שמדובר בארץ ישראל, הוא היה מקבל שכר רק על הליכה לארץ ישראל. עכשיו שלא גילה לו להיכן הוא רוצה שילך – אברהם מוכן ללכת לכל מקום שה' יצווה לו, גם אם זה קצה העולם, ממילא הוא יקבל שכר כאילו הוא הלך הליכה הרבה יותר רחוקה. כך גם עם ישראל, היות וקיבלו עליהם לעשות את כל מה שיצווה ה', מגיע להם שכר הרבה יותר גדול מאשר על קיום כל התורה.
הרב מבאר ביאור נוסף על מעלתה של הקדמת "נעשה" ל"נשמע". חז"ל אמרו (מדרש רבה) "ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה... רבי לוי אמר: מעצמו (מבינתו) למד תורה" דהיינו, אברהם אבינו למד תורה מעצמו וקיים את כולה לפני שניתנה, וכך גם יצחק אבינו ויעקב אבינו. אם כן אפשר לומר שעם ישראל רצו להגיע לדרגתם של שלושת האבות, לדעת ולקיים את התורה בכוחות עצמם לפני השמיעה. הם אמרו: "נעשה" מעצמינו, ומה שלא נצליח להשיג מחמת קוצר הבנתנו – "נשמע". זו באמת מעלה גדולה לשאוף לדרגת אבותינו הקדושים.
אומנם יש לעיין האם כדאי וראוי לא להיות בדרגת אבותינו בנקודה זו (ללמוד מעצמם כפי שמובא במדרש), משום שחז"ל אמרו: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין ל"א, א') אם כן היה עדיף לכאורה לשמוע את התורה מפי משה ולהיכנס לגדר של מצווים ועושים, ששכרם הרבה יותר גדול!
אולם אפשר לפרוך טענה זו שהרי יש לשאול: מדוע באמת גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה? לכאורה ההיגיון הפוך, שאדם שאינו מצווה ובכל זאת עושה מיוזמתו ראוי לשבח יותר ממי שצריך ציווי בכדי שיעשה!
אומרים התוספות (קידושין שם) מפני שהמצווה מקיים את המצווה עם יותר יראת שמיים, שהרי הוא ירא שמה לא יצליח לקיים את המצווה כתיקונה על כל דקדוקיה ומתוך כך ייענש, מה שאין כן מי שאינו מצווה – הוא מקיים את המצווה כפי יכולתו; והיה אם הצליח – מה טוב, ואם לאו אין לו מה להפסיד כי אף אחד לא דרש ממנו כלום. ממילא הוא ניגש לקיים את המצווה עם הרבה פחות יראת שמיים ופחות זהירות וזריזות.
כל זה נכון כשהמדובר הוא על פשוטי העם, אבל אצל אבותינו הקדושים אין חיסרון בקיום המצוות בגדר אינו מצווה ועושה מכוון שדרגתם הייתה כל כך גבוהה עד שלא גרעו זריזות ויראת שמיים בקיומם. לפי זה נבין מה גודל מעלתם בהקדמת "נעשה" ל"נשמע", הם רצו להיות בדרגת אבותינו, שיהיה אכפת להם לקיים את המצוות בשלמותם גם אם לא נצטוו עליהם ולכן שיבחו אותם חז"ל.
ואם עדיין ישאל השואל: מדוע לא זכינו למעלה זו, ללמוד ולהשיג את תורה מתוכנו כפי שהשיגו אותה האבות? התשובה היא מה שאמר שלמה המלך: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט) הקב"ה ברא את האדם ישר ואילו היה נשאר בישרותו ומחפש את האמת ביושר היה יכול להגיע לדרגות גבוהות כאלו. והסיבה פשוטה: כי האדם הוא צלם אלוקים והתורה היא חוכמת אלוקים; אם כן ככל שהצלם דומה יותר למקור יש באפשרותו לקלוט יותר מחוכמתו. אבל המציאות היא שהאדם מבקש "חִשְּׁבנוֹת רַבִּים", אינו מחפש בישרות לדעת מהו רצון ה' אלא מה כדאי לו ומה נעים לו ולכן הוא לא מצליח להגיע אל האמת. אם ברצוננו להגיע לדרגות גבוהות עלינו להקפיד לשמור על היושר המקורי שה' נטע בתוכנו ובאמצעותו נשיג תורה לאמיתה.
כידוע חז"ל שיבחו מאוד את תשובת ישראל כפי שמובא בגמרא: "דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שבת פח.) עוד מובא שם: "א"ר חמא ברבי חנינא מאי דכתיב "כתפוח בעצי היער" וגו'? למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע" ועוד שבחים נוספים נאמרו בעניין.
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: איזו מעלה גדולה יש בהקדמת "נעשה" ל"נשמע"?
אומר הרב: המשנה אומרת: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת" (אבות פ"ג מ"ט) שואל רבינו יונה: איך ייתכן מצב שמעשי האדם יהיו מרובים מחוכמתו? הרי בשביל לקיים מצווה מוכרח לדעת קודם איך לקיים אותה וממילא ה"נשמע" חייב להקדים ל"נעשה"! מתרץ רבינו יונה: דברי התנא "שמעשיו מרובין מחכמתו" אין כוונתם למעשים בפועל אלא שיקבל האדם על עצמו לעשות את כל מה שיורו החכמים וממילא גם אם לא עשה בפועל – נחשב לו כאילו עשה. יוצא אם כן שאם האדם מקבל על עצמו לקיים את כל התורה, למרות שעוד לא יודע את פרטי המצוות, נחשב לו כאילו קיים אותה בפועל ומקבל שכר כאילו עשה. הוא הדין בנידון דידן: המעלה הגדולה שבאמירת "נעשה ונשמע" היא בכך שעם ישראל קיבלו עליהם לעשות את כל מה שיצווה ה' ומיד קיבלו שכר כאילו עשו בפועל.
מוסיף הרב על דברי רבינו יונה: ייתכן שעם ישראל קיבלו שכר יותר גדול מזה ולא רק כאילו קיימו את כל התורה. ולמה? משום שעם ישראל לא ידע מה יצווה ה'. למשל: ה' ציווה לאכול שלוש סעודות ביום פעם אחת בשבוע ולצום פעם אחת בשנה, אבל לפני שקיבלו את התורה הם לא ידעו זאת, אולי ה' יצווה אותם לצום פעם אחת בשבוע ולאכול שלוש סעודות פעם אחת בשנה. כמו כן עוד לא ידעו שיש בתורה תרי"ג מצוות, אולי יהיו בה הרבה יותר מצוות והם קיבלו עליהם לעשות את כל מה שיצווה ה'; יוצא אפוא שהשכר המגיע להם הוא כאילו קיימו אלפי מצוות.
כעין זה מצינו אצל אברהם אבינו. כשהקב"ה אומר לו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א) הוא לא מגלה לו באיזה ארץ מדובר. ולמה? מסביר רש"י: "לא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודבור" (שם) אומר הרב: בדברי רש"י טמון הרעיון שהזכרנו, דהיינו אם הקב"ה היה מגלה לאברהם שמדובר בארץ ישראל, הוא היה מקבל שכר רק על הליכה לארץ ישראל. עכשיו שלא גילה לו להיכן הוא רוצה שילך – אברהם מוכן ללכת לכל מקום שה' יצווה לו, גם אם זה קצה העולם, ממילא הוא יקבל שכר כאילו הוא הלך הליכה הרבה יותר רחוקה. כך גם עם ישראל, היות וקיבלו עליהם לעשות את כל מה שיצווה ה', מגיע להם שכר הרבה יותר גדול מאשר על קיום כל התורה.
הרב מבאר ביאור נוסף על מעלתה של הקדמת "נעשה" ל"נשמע". חז"ל אמרו (מדרש רבה) "ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה... רבי לוי אמר: מעצמו (מבינתו) למד תורה" דהיינו, אברהם אבינו למד תורה מעצמו וקיים את כולה לפני שניתנה, וכך גם יצחק אבינו ויעקב אבינו. אם כן אפשר לומר שעם ישראל רצו להגיע לדרגתם של שלושת האבות, לדעת ולקיים את התורה בכוחות עצמם לפני השמיעה. הם אמרו: "נעשה" מעצמינו, ומה שלא נצליח להשיג מחמת קוצר הבנתנו – "נשמע". זו באמת מעלה גדולה לשאוף לדרגת אבותינו הקדושים.
אומנם יש לעיין האם כדאי וראוי לא להיות בדרגת אבותינו בנקודה זו (ללמוד מעצמם כפי שמובא במדרש), משום שחז"ל אמרו: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין ל"א, א') אם כן היה עדיף לכאורה לשמוע את התורה מפי משה ולהיכנס לגדר של מצווים ועושים, ששכרם הרבה יותר גדול!
אולם אפשר לפרוך טענה זו שהרי יש לשאול: מדוע באמת גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה? לכאורה ההיגיון הפוך, שאדם שאינו מצווה ובכל זאת עושה מיוזמתו ראוי לשבח יותר ממי שצריך ציווי בכדי שיעשה!
אומרים התוספות (קידושין שם) מפני שהמצווה מקיים את המצווה עם יותר יראת שמיים, שהרי הוא ירא שמה לא יצליח לקיים את המצווה כתיקונה על כל דקדוקיה ומתוך כך ייענש, מה שאין כן מי שאינו מצווה – הוא מקיים את המצווה כפי יכולתו; והיה אם הצליח – מה טוב, ואם לאו אין לו מה להפסיד כי אף אחד לא דרש ממנו כלום. ממילא הוא ניגש לקיים את המצווה עם הרבה פחות יראת שמיים ופחות זהירות וזריזות.
כל זה נכון כשהמדובר הוא על פשוטי העם, אבל אצל אבותינו הקדושים אין חיסרון בקיום המצוות בגדר אינו מצווה ועושה מכוון שדרגתם הייתה כל כך גבוהה עד שלא גרעו זריזות ויראת שמיים בקיומם. לפי זה נבין מה גודל מעלתם בהקדמת "נעשה" ל"נשמע", הם רצו להיות בדרגת אבותינו, שיהיה אכפת להם לקיים את המצוות בשלמותם גם אם לא נצטוו עליהם ולכן שיבחו אותם חז"ל.
ואם עדיין ישאל השואל: מדוע לא זכינו למעלה זו, ללמוד ולהשיג את תורה מתוכנו כפי שהשיגו אותה האבות? התשובה היא מה שאמר שלמה המלך: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט) הקב"ה ברא את האדם ישר ואילו היה נשאר בישרותו ומחפש את האמת ביושר היה יכול להגיע לדרגות גבוהות כאלו. והסיבה פשוטה: כי האדם הוא צלם אלוקים והתורה היא חוכמת אלוקים; אם כן ככל שהצלם דומה יותר למקור יש באפשרותו לקלוט יותר מחוכמתו. אבל המציאות היא שהאדם מבקש "חִשְּׁבנוֹת רַבִּים", אינו מחפש בישרות לדעת מהו רצון ה' אלא מה כדאי לו ומה נעים לו ולכן הוא לא מצליח להגיע אל האמת. אם ברצוננו להגיע לדרגות גבוהות עלינו להקפיד לשמור על היושר המקורי שה' נטע בתוכנו ובאמצעותו נשיג תורה לאמיתה.
