בני ישראל מגיעים למדבר סיני בחודש השלישי לצאתם ממצרים ומתכוננים למעמד הר סיני. הקב"ה אומר למשה: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב...אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ג-ו) עם ישראל מקבלים בשמחה הודעה זו ועונים פה אחד: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" כולם מרוצים מדברי ה' ואז: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שם) הקב"ה מדבר שוב עם משה ואומר לו: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" משה אכן מוסר את דברי ה' לעם ועולה שוב אל ה' ומוסר לו את תגובת העם ככתוב: "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'"(שם) אבל בתורה לא נמסר לנו מה הם דברי העם בפעם השנייה, רק כתוב שמשה השיב את דברי העם אל ה'.
מה הייתה באמת תגובתם של ישראל בפעם השנייה? מדברי רש"י משמע שהם לא היו מרוצים ממה שנמסר להם עכשיו, ולמה? משום שבני ישראל הבינו מדברי ה' שהוא ידבר עם משה והם רק ישמעו (בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ) והם לא מרוצים מזה, כפי שאומר רש"י: "תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך – רצוננו לראות את מלכנו" הם רוצים להמשיך לעלות למדרגות גבוהות יותר, לשמוע את ה' ישירות ולא על ידי משה, ולכן לא נאמר בפעם השנייה "כל אשר אמר ה' נעשה" כמו בפעם הראשונה.
הקב"ה אכן נענה לבקשתם של ישראל ואומר למשה: "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" (שם) ביום השלישי הקב"ה יורד אל הר סיני ומדבר ישירות אל כל ישראל כפי שהם ביקשו, אבל לאחר ששמעו את קול השופר ואת הלפידים ושתי הדברות הראשונות נגשו כולם אל משה וביקשו ממנו: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקים פֶּן נָמוּת" (שם)
למה עם ישראל חזרו מדרישתם לשמוע את המלך כפי שאמרו: "רצוננו לראות את מלכנו"? הם כנראה הבינו שהמדרגה שביקשו לעלות אליה היא יותר מדי גבוהה עבורם ואינם יכולים לעמוד בה. הגמרא אומרת (שבת פח:) שבכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה פרחה נשמתם של ישראל וה' הוריד להם טל שעתיד להחיות בו את המתים לעתיד לבוא והחיָה אותם. ממילא הם פחדו להמשיך לשמוע את דבר ה', מי יודע אם בסוף הדיבור יישארו בחיים, אולי הם לא יהיו ראויים לאותו נס פעם נוספת. כך מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א.
והנה, שואל הרב, אם בני ישראל חששו לחייהם, איך זה שלא חששו לחיי משה רבם?
מסביר הרב: נשמתם של ישראל חצובה מתחת כיסא הכבוד וניתנה בתוך הגוף בו היא "כלואה" בעל כורחה; וכשהקב"ה התגלה בהר סיני והתקרב קירבה עצומה לעם ישראל הנשמות ניתקו מהגוף ונדבקו ליוצרם עד שהוצרך הקב"ה לעשות נס של תחיית מתים. אולם חשש זה לא קיים אצל משה רבינו מפני שנשמתו דבוקה לשכינה באופן תמידי, ממילא היא לא רוצה להשתחרר מגוף קדוש כזה משום שהיא לא מתגעגעת אל ה', היא נהנית כל רגע מ"אור פני המלך". משה רבינו מכונה "אִישׁ הָאֱלֹקים" (דברים לג, א) מסביר הזוהר: "מריה דמטרוניתא" (זוהר ח"א רלו, ב) דהיינו בעלה של השכינה. כעין זה אומר הרמב"ם: "נקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים"(רמב"ם הלכ' יסודי התורה פ"ז ה"ו) ממילא אין שום סיבה שנשמתו של משה תפרח ממנו.
על פי זה אפשר לתרץ את קושיית אור החיים הקדוש על הפס': "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר" (שמות לב, טו) לכאורה משה רבינו היה צריך לרדת מן ההר כשפניו כלפי השכינה ולא לפנות ולרדת, שהרי היוצא מבית הכנסת צריך שלא להפנות גב אל ארון הקודש, כמו כן כוהנים ולויים שסיימו עבודתם בבית המקדש היו יוצאים כשפניהם כלפי הקודש. אולם משה רבינו שונה מכל אדם אחר: הוא יכול להפנות פניו לכיוון הליכתו משום שכל מקום שהולך אליו השכינה הולכת עמו, ואם כן הוא אינו פונה מן השכינה, הוא פונה עם השכינה.
למדרגה זו זכה משה בעקבות הבטחת השי"ת "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים כז) לדעת הרמב"ם אין הכוונה רק לארבעים יום שמשה היה בהר אלא לתמיד; הוא נקשר קשר פנימי עמוק עם הקב"ה לכל החיים. לכן כשלמשל באים בני ישראל לשאול אותו על פסח שני הוא עונה להם: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם" (במדבר ט, ח) ומובטח שיקבל נבואה ויחזיר תשובה לשאלתן של ישראל.
מדוע זכה משה למדרגה כל כך גבוהה כזו ששכינה שורה עליו תמיד? אומר הרב: אומנם אין בכוחנו למדוד את גדולת משה רבינו אבל התורה מציינת פרט מאוד משמעותי מאישיותו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם יב, ג) דוד המלך אמר על עצמו: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהילים כב, ז) התולעת היא בריה מאוד חלשה אבל יש בה כוח מסוים. אברהם אבינו אמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז) אני לא מגיע אפילו לדרגה של תולעת, אני כעפר ואפר שכולם דורסים אותם. אבל משה אמר: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז) אני לא מגיע אפילו להיות כעפר הארץ; לעפר יש מציאות כלשהיא, אבל אני,מה אני? לכן אין מה שיחצוץ בינו לבין הקב"ה כי לא קיים אצלו מוסג של גאווה.
החסידים אומרים (על דרך המליצה) על הפס': "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם" (דברים ה, ה) ה"אנוכי" של האדם הוא זה שמבדיל בינו לבין הקב"ה.
אומנם אנחנו רחוקים ממדרגת משה רבינו כרחוק מזרח ממערב ובכל זאת חייבים להשתדל לתקן את מידת הגאווה המפרידה בינינו לבין בוראינו, לבטל את רצוננו מפני רצונו ובכך נזכה להרבות כבוד שמיים.
מה הייתה באמת תגובתם של ישראל בפעם השנייה? מדברי רש"י משמע שהם לא היו מרוצים ממה שנמסר להם עכשיו, ולמה? משום שבני ישראל הבינו מדברי ה' שהוא ידבר עם משה והם רק ישמעו (בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ) והם לא מרוצים מזה, כפי שאומר רש"י: "תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך – רצוננו לראות את מלכנו" הם רוצים להמשיך לעלות למדרגות גבוהות יותר, לשמוע את ה' ישירות ולא על ידי משה, ולכן לא נאמר בפעם השנייה "כל אשר אמר ה' נעשה" כמו בפעם הראשונה.
הקב"ה אכן נענה לבקשתם של ישראל ואומר למשה: "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" (שם) ביום השלישי הקב"ה יורד אל הר סיני ומדבר ישירות אל כל ישראל כפי שהם ביקשו, אבל לאחר ששמעו את קול השופר ואת הלפידים ושתי הדברות הראשונות נגשו כולם אל משה וביקשו ממנו: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקים פֶּן נָמוּת" (שם)
למה עם ישראל חזרו מדרישתם לשמוע את המלך כפי שאמרו: "רצוננו לראות את מלכנו"? הם כנראה הבינו שהמדרגה שביקשו לעלות אליה היא יותר מדי גבוהה עבורם ואינם יכולים לעמוד בה. הגמרא אומרת (שבת פח:) שבכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה פרחה נשמתם של ישראל וה' הוריד להם טל שעתיד להחיות בו את המתים לעתיד לבוא והחיָה אותם. ממילא הם פחדו להמשיך לשמוע את דבר ה', מי יודע אם בסוף הדיבור יישארו בחיים, אולי הם לא יהיו ראויים לאותו נס פעם נוספת. כך מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א.
והנה, שואל הרב, אם בני ישראל חששו לחייהם, איך זה שלא חששו לחיי משה רבם?
מסביר הרב: נשמתם של ישראל חצובה מתחת כיסא הכבוד וניתנה בתוך הגוף בו היא "כלואה" בעל כורחה; וכשהקב"ה התגלה בהר סיני והתקרב קירבה עצומה לעם ישראל הנשמות ניתקו מהגוף ונדבקו ליוצרם עד שהוצרך הקב"ה לעשות נס של תחיית מתים. אולם חשש זה לא קיים אצל משה רבינו מפני שנשמתו דבוקה לשכינה באופן תמידי, ממילא היא לא רוצה להשתחרר מגוף קדוש כזה משום שהיא לא מתגעגעת אל ה', היא נהנית כל רגע מ"אור פני המלך". משה רבינו מכונה "אִישׁ הָאֱלֹקים" (דברים לג, א) מסביר הזוהר: "מריה דמטרוניתא" (זוהר ח"א רלו, ב) דהיינו בעלה של השכינה. כעין זה אומר הרמב"ם: "נקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים"(רמב"ם הלכ' יסודי התורה פ"ז ה"ו) ממילא אין שום סיבה שנשמתו של משה תפרח ממנו.
על פי זה אפשר לתרץ את קושיית אור החיים הקדוש על הפס': "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר" (שמות לב, טו) לכאורה משה רבינו היה צריך לרדת מן ההר כשפניו כלפי השכינה ולא לפנות ולרדת, שהרי היוצא מבית הכנסת צריך שלא להפנות גב אל ארון הקודש, כמו כן כוהנים ולויים שסיימו עבודתם בבית המקדש היו יוצאים כשפניהם כלפי הקודש. אולם משה רבינו שונה מכל אדם אחר: הוא יכול להפנות פניו לכיוון הליכתו משום שכל מקום שהולך אליו השכינה הולכת עמו, ואם כן הוא אינו פונה מן השכינה, הוא פונה עם השכינה.
למדרגה זו זכה משה בעקבות הבטחת השי"ת "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים כז) לדעת הרמב"ם אין הכוונה רק לארבעים יום שמשה היה בהר אלא לתמיד; הוא נקשר קשר פנימי עמוק עם הקב"ה לכל החיים. לכן כשלמשל באים בני ישראל לשאול אותו על פסח שני הוא עונה להם: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם" (במדבר ט, ח) ומובטח שיקבל נבואה ויחזיר תשובה לשאלתן של ישראל.
מדוע זכה משה למדרגה כל כך גבוהה כזו ששכינה שורה עליו תמיד? אומר הרב: אומנם אין בכוחנו למדוד את גדולת משה רבינו אבל התורה מציינת פרט מאוד משמעותי מאישיותו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם יב, ג) דוד המלך אמר על עצמו: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהילים כב, ז) התולעת היא בריה מאוד חלשה אבל יש בה כוח מסוים. אברהם אבינו אמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז) אני לא מגיע אפילו לדרגה של תולעת, אני כעפר ואפר שכולם דורסים אותם. אבל משה אמר: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז) אני לא מגיע אפילו להיות כעפר הארץ; לעפר יש מציאות כלשהיא, אבל אני,מה אני? לכן אין מה שיחצוץ בינו לבין הקב"ה כי לא קיים אצלו מוסג של גאווה.
החסידים אומרים (על דרך המליצה) על הפס': "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם" (דברים ה, ה) ה"אנוכי" של האדם הוא זה שמבדיל בינו לבין הקב"ה.
אומנם אנחנו רחוקים ממדרגת משה רבינו כרחוק מזרח ממערב ובכל זאת חייבים להשתדל לתקן את מידת הגאווה המפרידה בינינו לבין בוראינו, לבטל את רצוננו מפני רצונו ובכך נזכה להרבות כבוד שמיים.
