קבלה מהגר"ח שמואלביץ זצ"ל שבפרשת בשלח צריכים לדבר על מידת הביטחון וזה מתאים גם לט"ו בשבט שחל ביום שני הבעל"ט.
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לעניין מעשר פירות, שתילה ונטיעה, וכד'.
חז"ל דרשו על הפסוק: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." (ישעיהו לג, ו) "אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, וכו' (שבת לא.) ופרשו התוספות (שם): "אמונת זה סדר זרעים: שמאמין בחי עולמים וזורע". האדם עושה את ההשתדלות וזורע, וכמובן מטפל בכל הנצרך לצמיחה ולגידול ומאמין שה' יצמיח את מה שהוא זרע. היו תקופות של מחסור בתבואה ורעב כבד בארץ ובני ישראל שאלו את הנביא האם לזרוע את המעט שנותר להם או לאכול והוא הורה להם לזרוע, ואכן הזרעים נקלטו וסיפקו מזון לשנה הבאה, אבל נדרשת לכך אמונה בחי עולמים כדברי התוספות.
שואל הרב נבנצל שליט"א: וכי רק מאמינים זורעים? יש גם יהודים כופרים שזורעים, אם כן איך נסביר את דברי התוספות "שמאמין בחי עולמים וזורע" לגבי אותם אנשים?
התשובה היא: כל יהודי מאמין במה שאומרת התורה: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב) אולי לא כל אחד מאמין שהקב"ה אמר את זה אבל הוא מאמין שהעולם מתנהג בסדר מסוים המתואר בפסוק, דהיינו זרע וקציר וקר וחם וכו; ההבדל בין מי שמאמין למי שלא מאמין מתבטא בצורך להתפלל על הגשמים.
תאריך זה נבחר בידי חז"ל כראש השנה לאילנות משום שבדרך כלל הממוצע השנתי של הגשמים כבר ירד (לא תמיד זה כך-אנחנו מקווים שהשנה עוד לא ירדו רוב הגשמים) וזוהי ייחודה של ארץ ישראל כפי שאומרת התורה: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (דברים יא, י) במצרים לא תלויים בגשמים, הכל מסודר מראש משום שהנילוס הוא המספק להם מים להשקות את השדות. ואילו ארץ ישראל היא שונה: "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם"(שם יא) בארץ ישנה מעלה מיוחדת: אתה ישן והקב"ה משקה. התורה מדגישה שדבר זה מחזק בעבודת ה': "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (שם יב) ומסביר רש"י: "לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזרות עתים לטובה עתים לרעה" במה זה תלוי? "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (שם יג)
איזו היא עבודה שבלב? הווה אומר זו תפילה. הרי לנו שהתפילה היא תנאי הכרחי לקיום המשך הפסוקים: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" דבר זה מביא אותנו להיות קשורים יותר לקב"ה, כשאנחנו מעריכים את הגשמים כצורך בסיסי לצמיחת שדות וכרמים ומתפללים עליהם, וזה מחזק בנו את יראת השמיים, זה מחזק בנו את הידיעה שפרנסתנו תלויה בהשי"ת.
אומר הרב: כשיש עצירת גשמים אות וסימן הוא שהקב"ה רוצה שנתפלל עליהם. דבר זה נלמד מבריאת העולם: "כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקים עַל הָאָרֶץ"(בראשית ב, ה) ולמה? "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (שם) כפי שרש"י מסביר: "ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים". הרי לנו שעצירת גשמים הוא האמצעי הגורם לאדם להתפלל לבוראו כשהמטרה היא התפילה עצמה והקרבה לבורא.
מצב דומה אנחנו מוצאים בפרשתנו; הקב"ה מצווה לבני ישראל לנסוע אחורה: "וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם" (שמות יד, ב) מה המטרה של נסיגה זו? לפי הפשט הסיבה כתובה בהמשך: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם" (שם ג-ד) ומתוך כך "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'"
אולם חז"ל נתנו טעם נוסף לנסיגה זו. הפסוק אומר: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ" (שיר השירים ב, יד) אומר המדרש רבה: למה ישראל דומים באותה שעה? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם נחש, היא לא יכולה להיכנס מפני הנחש ולא יכולה לצאת מפני הנץ. מה עשתה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה, כך היו ישראל דומים כשעמדו מול הים, לרדת לים לא היו יכולים שעדיין הוא לא נפתח, לחזור לאחוריהם לא היו יכולים שכבר פרעה הקריב, מה עשו? "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שם י) מיד: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם" (שם ל)
יוצא מכאן שמטרת החזרה לאחור הייתה שעם ישראל יתפללו מעומק הלב כפי שהתפללו במצרים "וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים" (שם ב, כג). זאת גם הסיבה שבגינה האמהות היו עקרות-כדי שהאבות יתפללו, כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.
יש בכח התפילה לשנות את המצב ממידת הדין למידת החסד והרחמים; לכן יש תביעה כלפי נח על שלא התפלל על בני דורו למרות שהדין נפסק, עד כדי כך שהמבול נקרא על שמו "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי" (ישעיהו נד, ט). אברהם אבינו התפלל על אנשי סדום למרות שהיו רעים וחטאים לה'; משה רבנו התפלל כמה פעמים על עם ישראל למרות שנכשלו בעברות חמורות והועילה תפילתו לשנות את גזר הדין.
צריכים ללמוד מכל האמור שאסור לנו להתייאש בשום מצב, במיוחד בימים אלו שאין מספיק גשמים, משום שיש לנו נשק שכוחו אדיר שלעולם לא חוזר ריקם והוא התפילה.
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לעניין מעשר פירות, שתילה ונטיעה, וכד'.
חז"ל דרשו על הפסוק: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." (ישעיהו לג, ו) "אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, וכו' (שבת לא.) ופרשו התוספות (שם): "אמונת זה סדר זרעים: שמאמין בחי עולמים וזורע". האדם עושה את ההשתדלות וזורע, וכמובן מטפל בכל הנצרך לצמיחה ולגידול ומאמין שה' יצמיח את מה שהוא זרע. היו תקופות של מחסור בתבואה ורעב כבד בארץ ובני ישראל שאלו את הנביא האם לזרוע את המעט שנותר להם או לאכול והוא הורה להם לזרוע, ואכן הזרעים נקלטו וסיפקו מזון לשנה הבאה, אבל נדרשת לכך אמונה בחי עולמים כדברי התוספות.
שואל הרב נבנצל שליט"א: וכי רק מאמינים זורעים? יש גם יהודים כופרים שזורעים, אם כן איך נסביר את דברי התוספות "שמאמין בחי עולמים וזורע" לגבי אותם אנשים?
התשובה היא: כל יהודי מאמין במה שאומרת התורה: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב) אולי לא כל אחד מאמין שהקב"ה אמר את זה אבל הוא מאמין שהעולם מתנהג בסדר מסוים המתואר בפסוק, דהיינו זרע וקציר וקר וחם וכו; ההבדל בין מי שמאמין למי שלא מאמין מתבטא בצורך להתפלל על הגשמים.
תאריך זה נבחר בידי חז"ל כראש השנה לאילנות משום שבדרך כלל הממוצע השנתי של הגשמים כבר ירד (לא תמיד זה כך-אנחנו מקווים שהשנה עוד לא ירדו רוב הגשמים) וזוהי ייחודה של ארץ ישראל כפי שאומרת התורה: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (דברים יא, י) במצרים לא תלויים בגשמים, הכל מסודר מראש משום שהנילוס הוא המספק להם מים להשקות את השדות. ואילו ארץ ישראל היא שונה: "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם"(שם יא) בארץ ישנה מעלה מיוחדת: אתה ישן והקב"ה משקה. התורה מדגישה שדבר זה מחזק בעבודת ה': "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (שם יב) ומסביר רש"י: "לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזרות עתים לטובה עתים לרעה" במה זה תלוי? "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (שם יג)
איזו היא עבודה שבלב? הווה אומר זו תפילה. הרי לנו שהתפילה היא תנאי הכרחי לקיום המשך הפסוקים: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" דבר זה מביא אותנו להיות קשורים יותר לקב"ה, כשאנחנו מעריכים את הגשמים כצורך בסיסי לצמיחת שדות וכרמים ומתפללים עליהם, וזה מחזק בנו את יראת השמיים, זה מחזק בנו את הידיעה שפרנסתנו תלויה בהשי"ת.
אומר הרב: כשיש עצירת גשמים אות וסימן הוא שהקב"ה רוצה שנתפלל עליהם. דבר זה נלמד מבריאת העולם: "כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקים עַל הָאָרֶץ"(בראשית ב, ה) ולמה? "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (שם) כפי שרש"י מסביר: "ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים". הרי לנו שעצירת גשמים הוא האמצעי הגורם לאדם להתפלל לבוראו כשהמטרה היא התפילה עצמה והקרבה לבורא.
מצב דומה אנחנו מוצאים בפרשתנו; הקב"ה מצווה לבני ישראל לנסוע אחורה: "וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם" (שמות יד, ב) מה המטרה של נסיגה זו? לפי הפשט הסיבה כתובה בהמשך: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם" (שם ג-ד) ומתוך כך "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'"
אולם חז"ל נתנו טעם נוסף לנסיגה זו. הפסוק אומר: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ" (שיר השירים ב, יד) אומר המדרש רבה: למה ישראל דומים באותה שעה? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם נחש, היא לא יכולה להיכנס מפני הנחש ולא יכולה לצאת מפני הנץ. מה עשתה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה, כך היו ישראל דומים כשעמדו מול הים, לרדת לים לא היו יכולים שעדיין הוא לא נפתח, לחזור לאחוריהם לא היו יכולים שכבר פרעה הקריב, מה עשו? "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שם י) מיד: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם" (שם ל)
יוצא מכאן שמטרת החזרה לאחור הייתה שעם ישראל יתפללו מעומק הלב כפי שהתפללו במצרים "וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים" (שם ב, כג). זאת גם הסיבה שבגינה האמהות היו עקרות-כדי שהאבות יתפללו, כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.
יש בכח התפילה לשנות את המצב ממידת הדין למידת החסד והרחמים; לכן יש תביעה כלפי נח על שלא התפלל על בני דורו למרות שהדין נפסק, עד כדי כך שהמבול נקרא על שמו "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי" (ישעיהו נד, ט). אברהם אבינו התפלל על אנשי סדום למרות שהיו רעים וחטאים לה'; משה רבנו התפלל כמה פעמים על עם ישראל למרות שנכשלו בעברות חמורות והועילה תפילתו לשנות את גזר הדין.
צריכים ללמוד מכל האמור שאסור לנו להתייאש בשום מצב, במיוחד בימים אלו שאין מספיק גשמים, משום שיש לנו נשק שכוחו אדיר שלעולם לא חוזר ריקם והוא התפילה.
