ערב יציאתנו ממצרים התורה מצווה אותנו: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז) מסביר רש"י: "שלא יבאו לידי חמוץ". והנה בעניין איסור חמץ ומצוות אכילת מצה ישנם מצוות רבות הקשורות לכך; ראשית: אכילת כזית מצה בליל פסח שנא': "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שם יח) (עיין רש"י שם), איסור אכילת חמץ שעונשו חמור במיוחד כפי שכתוב: "כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל" (שם יט), איסור בל יראה ובל ימצא "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שם), אסור לשחוט את קורבן פסח ביד' ניסן עד שמבערים את החמץ שנא': "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" (שם כג, יח) ועוד מצוות רבות; כמו כן ישנם הרבה מצוות המזכירות לנו את יציאת מצרים, שבת וימים טובים הם זכר ליציאת מצרים, תפילין – זכר ליציאת מצרים, ציצית מזכירה לנו את יציאת מצרים וכו'.
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע התורה החמירה כל כך באיסור חמץ ואכילת מצה בפסח ולמה היא מצווה אותנו כל כך הרבה מצוות זכר ליציאת מצרים?
אומר הרב: יציאת מצרים היא יסוד גדול בעבודת ה'. במצוות תפילין התורה אומרת: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ...כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שם יג, ט) תפילין של ראש, שהם כנגד המח מרמזים שאנו מחויבים לעבוד את ה' מבחינה שכלית, שהרי ביציאת מצרים הוכח שלטון ה' בכל הבריה: כשהוא רוצה המים נהפכים לדם, האור לחושך, הברד, למרות שיסודו מים "אֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" (שם ט, כד) וכן הלאה. אם כן השכל הישר מחייב לעבוד את ה' שיש בכוחו להטיב לעושי רצונו ולהעניש את עוברי רצונו. מאידך, תפילין של יד המונחים כנגד הלב שהוא מקור הרגש, מורים לנו שמבחינה רגשית חייבים לעבוד את ה' מצד הכרת הטוב על כל הניסים ונפלאות שעשה עם אבותינו, כפי שאנו אומרים בתפילה: "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו...אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו...על אחת מאלף אלפי אלפים...ניסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו" ובכל זאת הדבר הראשון שאנחנו מודים עליו הוא: "ממצרים גאלתנו ה' אלוקינו, מבית עבדים פדיתנו"(מתוך תפילת שחרית של שבת) רואים אם כן שיציאת מצרים היא יסוד גדול המחייב אותנו שכלית ורגשית לקבל עלינו עול תורה ומצוות. ממילא מובן למה התורה הקפידה על ריבוי מצוות הקשורות ליסוד זה ולמה החמירה כל כך באיסור חמץ ואכילת מצה.
טעם נוסף, אומר הרב: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" דרשו חז"ל: "רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות אלא אם באה לידך עשה אותה מיד"(רש"י שם) איסור אכילת חמץ ומצוות מצה באים לרמוז על זריזות בעבודת ה'. אם אדם לא מזדרז בקיום המצווה הוא עלול להפסיד אותה לגמרי.
כשם שבהכנת המצות אין צורך בשום פעולה מיוחדת על מנת לפסול אותם – די לנו להניח את הבצק ללא עיסוק והוא מחמיץ מאליו, כך גם במצווה – אם האדם לא מזדרז בקיומה עלולים לצוץ כל מיני עיכובים שימנעו את קיום המצווה.
הרמח"ל מסביר שהזריזות בקיום המצווה היא לא מבטאת רצון "להפטר" ממנה אלא שהיא נובעת "מיראתו פן לא יזכה לגמור אותה"(מסילת ישרים פ"ז). היא גם מורה על חיבוב המצווה כשם שאדם המחבב דבר מתעסק בו בזריזות. יסוד זה נלמד מחומרת איסור חמץ.
בנוסף לזה מידת הזריזות באה להראות שאנו עבדים לה', שהזמן לא ברשותנו אלא שייך לקב"ה ולכן אין לנו רשות לבזבז אותו לריק. לא בכדי המצווה הראשונה היא: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב, ב) מצוות קביעות ראש חודש מורה לנו על חשיבות הזמן, אות וסימן שאנחנו עבדים לה' וכל זמננו מסור לו.
באכילת קודשים יש דין "חוץ לזמנו". אדם המקריב קורבן על מנת לאכול כזית ממנו חוץ לזמן שתורה הגדירה לאכילתו, כגון קורבן תודה שחייבים לאוכלו ביום הבאתו ובלילה שלאחריו עד חצות, והמקריב חשב (באחד משלבי הקרבתו) לאכול ממנו למחרת הרי הוא פסל במחשבה זו את הקורבן והפך אותו ל"פיגול". ישנה עוד מחשבה הפוסלת את הקורבן והיא מחשבת "חוץ למקומו", אדם שחשב לאכול מהקורבן מחוץ למקום שהתורה מחייבת לאוכלו הוא פוסל אותו. ובכל זאת יש חילוק משמעותי בין שני הדינים הללו: האוכל קורבן שנפסל משום מחשבת "חוץ לזמנו" חייב כרת ואילו האוכל קורבן שנפסל משום מחשבת "חוץ למקומו" הוא חייב מלקות – עונש הרבה פחות חמור מכרת. מדוע התורה הקפידה כל כך על שמירת מסגרת הזמן יותר משמירת מסגרת המקום?
אומר הרב: ייתכן שהסיבה היא משום שהקפדה על שמירת מסגרת הזמן מצביעה על היותנו עבדים לה'; עבד הוא לא אדון על זמנו – זמנו שייך לאדונו. לכן התורה דורשת מאיתנו התבוננות רבה על מנת למנוע פרצה במסגרת הזמן.
חז"ל מגלים לנו שדווקא בנקודה זו הסיתו כומרי הבעל את עם ישראל לעבוד ע"ז. הנביא אומר: "בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ" (עמוס ד, ד) כדאי לכם לעבוד את עגלו של ירבעם מאשר לעבוד את ה' במקדש; יש לה' יותר מדי דרישות, הוא אומר "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג,יח) ועבודת אלילים אומרת: "וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם"(עמוס שם) אפשר להקריב גם בבוקר; הוא אומר: "בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת" (ויקרא יט, ו) ואילו עבודת אלילים אומרת: "לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם" (עמוס שם) לא צריך למהר כל כך לאכול את הזבח, אפשר גם ביום השלישי; התורה דורשת שרוב לחמי תודה יהיו מצה ועבודת אלילים אומרת:"וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה"(שם) אין צורך להקפיד על חמוץ העיסה.
רואים מכאן שהנביא מקפיד להדגיש את הוויתורים של ע"ז הקשורים לזמן ללמד אותנו שעיקר גדול בעבודת ה' הוא לשמור על מסגרת הזמן כפי שאמרנו.
אם נתבונן גם היום מנסים להשפיע עלינו כל מיני גורמים על בזבוז זמן (להעביר את הזמן, לבילוים מלשון "בלאי", וכד') מחובתנו לעמוד איתנים כנגד זה ולנצל כל רגע לעבודת השי"ת לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו.
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע התורה החמירה כל כך באיסור חמץ ואכילת מצה בפסח ולמה היא מצווה אותנו כל כך הרבה מצוות זכר ליציאת מצרים?
אומר הרב: יציאת מצרים היא יסוד גדול בעבודת ה'. במצוות תפילין התורה אומרת: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ...כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שם יג, ט) תפילין של ראש, שהם כנגד המח מרמזים שאנו מחויבים לעבוד את ה' מבחינה שכלית, שהרי ביציאת מצרים הוכח שלטון ה' בכל הבריה: כשהוא רוצה המים נהפכים לדם, האור לחושך, הברד, למרות שיסודו מים "אֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" (שם ט, כד) וכן הלאה. אם כן השכל הישר מחייב לעבוד את ה' שיש בכוחו להטיב לעושי רצונו ולהעניש את עוברי רצונו. מאידך, תפילין של יד המונחים כנגד הלב שהוא מקור הרגש, מורים לנו שמבחינה רגשית חייבים לעבוד את ה' מצד הכרת הטוב על כל הניסים ונפלאות שעשה עם אבותינו, כפי שאנו אומרים בתפילה: "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו...אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו...על אחת מאלף אלפי אלפים...ניסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו" ובכל זאת הדבר הראשון שאנחנו מודים עליו הוא: "ממצרים גאלתנו ה' אלוקינו, מבית עבדים פדיתנו"(מתוך תפילת שחרית של שבת) רואים אם כן שיציאת מצרים היא יסוד גדול המחייב אותנו שכלית ורגשית לקבל עלינו עול תורה ומצוות. ממילא מובן למה התורה הקפידה על ריבוי מצוות הקשורות ליסוד זה ולמה החמירה כל כך באיסור חמץ ואכילת מצה.
טעם נוסף, אומר הרב: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" דרשו חז"ל: "רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות אלא אם באה לידך עשה אותה מיד"(רש"י שם) איסור אכילת חמץ ומצוות מצה באים לרמוז על זריזות בעבודת ה'. אם אדם לא מזדרז בקיום המצווה הוא עלול להפסיד אותה לגמרי.
כשם שבהכנת המצות אין צורך בשום פעולה מיוחדת על מנת לפסול אותם – די לנו להניח את הבצק ללא עיסוק והוא מחמיץ מאליו, כך גם במצווה – אם האדם לא מזדרז בקיומה עלולים לצוץ כל מיני עיכובים שימנעו את קיום המצווה.
הרמח"ל מסביר שהזריזות בקיום המצווה היא לא מבטאת רצון "להפטר" ממנה אלא שהיא נובעת "מיראתו פן לא יזכה לגמור אותה"(מסילת ישרים פ"ז). היא גם מורה על חיבוב המצווה כשם שאדם המחבב דבר מתעסק בו בזריזות. יסוד זה נלמד מחומרת איסור חמץ.
בנוסף לזה מידת הזריזות באה להראות שאנו עבדים לה', שהזמן לא ברשותנו אלא שייך לקב"ה ולכן אין לנו רשות לבזבז אותו לריק. לא בכדי המצווה הראשונה היא: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב, ב) מצוות קביעות ראש חודש מורה לנו על חשיבות הזמן, אות וסימן שאנחנו עבדים לה' וכל זמננו מסור לו.
באכילת קודשים יש דין "חוץ לזמנו". אדם המקריב קורבן על מנת לאכול כזית ממנו חוץ לזמן שתורה הגדירה לאכילתו, כגון קורבן תודה שחייבים לאוכלו ביום הבאתו ובלילה שלאחריו עד חצות, והמקריב חשב (באחד משלבי הקרבתו) לאכול ממנו למחרת הרי הוא פסל במחשבה זו את הקורבן והפך אותו ל"פיגול". ישנה עוד מחשבה הפוסלת את הקורבן והיא מחשבת "חוץ למקומו", אדם שחשב לאכול מהקורבן מחוץ למקום שהתורה מחייבת לאוכלו הוא פוסל אותו. ובכל זאת יש חילוק משמעותי בין שני הדינים הללו: האוכל קורבן שנפסל משום מחשבת "חוץ לזמנו" חייב כרת ואילו האוכל קורבן שנפסל משום מחשבת "חוץ למקומו" הוא חייב מלקות – עונש הרבה פחות חמור מכרת. מדוע התורה הקפידה כל כך על שמירת מסגרת הזמן יותר משמירת מסגרת המקום?
אומר הרב: ייתכן שהסיבה היא משום שהקפדה על שמירת מסגרת הזמן מצביעה על היותנו עבדים לה'; עבד הוא לא אדון על זמנו – זמנו שייך לאדונו. לכן התורה דורשת מאיתנו התבוננות רבה על מנת למנוע פרצה במסגרת הזמן.
חז"ל מגלים לנו שדווקא בנקודה זו הסיתו כומרי הבעל את עם ישראל לעבוד ע"ז. הנביא אומר: "בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ" (עמוס ד, ד) כדאי לכם לעבוד את עגלו של ירבעם מאשר לעבוד את ה' במקדש; יש לה' יותר מדי דרישות, הוא אומר "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג,יח) ועבודת אלילים אומרת: "וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם"(עמוס שם) אפשר להקריב גם בבוקר; הוא אומר: "בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת" (ויקרא יט, ו) ואילו עבודת אלילים אומרת: "לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם" (עמוס שם) לא צריך למהר כל כך לאכול את הזבח, אפשר גם ביום השלישי; התורה דורשת שרוב לחמי תודה יהיו מצה ועבודת אלילים אומרת:"וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה"(שם) אין צורך להקפיד על חמוץ העיסה.
רואים מכאן שהנביא מקפיד להדגיש את הוויתורים של ע"ז הקשורים לזמן ללמד אותנו שעיקר גדול בעבודת ה' הוא לשמור על מסגרת הזמן כפי שאמרנו.
אם נתבונן גם היום מנסים להשפיע עלינו כל מיני גורמים על בזבוז זמן (להעביר את הזמן, לבילוים מלשון "בלאי", וכד') מחובתנו לעמוד איתנים כנגד זה ולנצל כל רגע לעבודת השי"ת לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו.
