משה רבנו טוען בסוף פר' שמות: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי" (שמות ה, כב) הקב"ה עונה לו בפתח פרשתנו בתשובה מעודדת: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" (שם ו, ו-ז) כידוע חז"ל תיקנו לנו לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר כנגד ארבע לשונות של גאולה המוזכרים בפסוקים אלו: "והוצאתי" "והצלתי" "וגאלתי" "ולקחתי". שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: בפסוק הבא מופיעה לשון גאולה נוספת: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" (שם ח) מדוע אם כן לא תיקנו לנו כוס חמישית?
אחד התירוצים, אומר הרב, הוא שארבע לשונות גאולה הראשונות התקיימו ביוצאי מצרים אבל הלשון החמישית "והבאתי" לא התגשמה בהם אלא בבניהם, היות ונגזר עליהם למות במדבר בעקבות חטא המרגלים ועקב כך נדחתה הבטחה זו לדור הבא.
מצינו דבר דומה בנבואה אחרת; עם ישראל אמרו בשירת הים: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, טז) שאלו חז"ל מה פשר כפילות זו והסבירו (ברכות ד.) "עד יעבור" זו ביאה ראשונה, דהיינו בימי יהושע, "עד יעבור" זו ביאה שנייה, בימי עזרא. מכאן אמרו: עם ישראל היו ראויים שיעשה להם נס בביאה שנייה כשם שנעשה להם בביאה ראשונה אלא שגרם החטא. אם כן מה עם הנבואה, האם בגלל החטא התבטלה? אומר הרב: ודאי שלא! הרי כבר כתב הרמב"ם (הלכ' יסודי תורה פ"י ה"ד) "כל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר" אלא שרק נדחתה לדור אחר שיהיה ראוי לנבואה זו.
והנה הרב מוסיף עוד תירוץ לשאלה מדוע לא תיקנו כוס חמישית. ארבע לשונות גאולה הראשונות עולות בהדרגה, בהתחלה "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים" ז"א שלא יסבלו יותר מעבודת פרך אבל עדיין ימשיכו לעבוד עבודות קלות; לאחר מכן "והצלתי אותם מעבודתם" כלומר: העבודה תיפסק לגמרי אבל עדיין יישארו במצרים; בשלב הבא "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" דהיינו שיצאו ממצרים, ולבסוף דרגת השיא "ולקחתי אתכם לי לעם" על ידי מתן תורה בהר סיני. ואילו "והבאתי אתכם אל הארץ" זו כבר ירידת דרגה לעומת מעמד הר סיני, בו נגלה הקב"ה לעיני כל ישראל ונתן לנו את התורה; אמנם מקומנו הקבוע הוא ארץ ישראל, והרבה מצוות תלויות בארץ, אבל כבר לא זוכים לגילוי שכינה כשם שהיה במתן תורה. אולי בגלל זה לא תיקנו לשתות כוס חמישית כנגד לשון זו.
ייתכן גם לומר שהסיבה היא אחרת, ארץ ישראל לא תמיד הייתה בידנו. ממצרים יצאנו לחירות עולם; התורה היא "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד) ומלווה אותנו לאורך כל הדורות, אבל היו תקופות שארץ ישראל לא הייתה ברשותנו, שבאופן זמני היא נלקחה מאיתנו. אולי זו הסיבה שחז"ל לא תיקנו לנו כוס חמישית בליל הסדר.
יתרה מזו: ייתכן שבזמן בית המקדש לא הייתה בתוקף תקנת ארבע כוסות. אמנם זה חידוש גדול לומר כך אבל יש לזה אסמכתא: אחת הסיבות לתקנת ארבע כוסות היא משום שמחה (עיין תוספות פסחים קח: ד"ה "ידי יין יצא") וכיוון שבזמן הבית אין שמחה אלא בבשר הקורבנות (פסחים קט.) ממילא ייתכן שבתקופת בית המקדש לא תיקנו לשתות ארבע כוסות. רק אחרי החורבן כשהמצב השתנה – שכן לא היה כבר בשר קורבנות, ואז "אין שמחה אלא ביין" (שם) תיקנו לשתות ארבע כוסות. אולם כבר לא היה מקום לתקן כוס חמישית כנגד "והבאתי" כיוון שגורשנו מהארץ והתבטלה גאולה זו. על זה דרשו חז"ל בפס': "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כט, יז) "מאי רכות?...בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא א"ר אלעזר שמתנותיה ארוכות" (ב"ב קכג.) פירוש: המתנות שקיבלנו על ידי רחל הן זמניות ואילו המתנות שקיבלנו על יד לאה הן נצחיות. קיבלנו את התורה על ידי משה רבנו שהיה מבני לאה, את הכהונה על ידי אהרון ואת המלכות על ידי יהודה – גם מבני לאה; לעומת זאת ארץ ישראל קיבלנו על ידי יהושע שהיה מבני רחל (משבט אפרים) לכן מתנה זו לפעמים ניטלת מאיתנו.
אולי מסיבה זו פסק הרמב"ם: (הלכ' תרומות פ"א ה"ה) "כל שהחזיקו עולי מצריים ונתקדש קדושה ראשונה-כיון שגלו בטלה קדושתן, שקדושה ראשונה...קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ-קידשוה קדושה שנייה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא" ייתכן שטעם הפסק הוא משום שקדושה הראשונה הייתה על ידי יהושע, מבני רחל, ולכן לא היה קיום נצחי לקדושה זו, מה שאין כן קדושה שנייה שהייתה על ידי זרובבל ועזרא הכהן, מבני לאה, ולכן היא קיימת לנצח. ממילא אפשר לומר שמסיבה זו הנבואה "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" לא התקיימה בשלמות.
אם נתבונן נראה שלא רק בליל הסדר לא תיקנו כוס לגאולת "והבאתי"; גם בברכות שתיקנו לברך כל יום על גאולת מצרים – "אמת ויציב" בבוקר ו"אמת ואמונה" בערב, לא תיקנו להזכיר ביאת הארץ. אמנם גם מתן תורה לא מזכירים בשתי ברכות אלו אבל מסיבה אחרת: על מתן תורה תיקנו ברכה בפני עצמה – "אהבת עולם אהבתנו". ולמרות שמודים לקב"ה "על הארץ הטובה" בברכת המזון כפי שהתורה מצווה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י) מן הראוי היה להזכיר את ארץ ישראל גם בברכת גאולת מצרים. למה אם כן לא מזכירים אותה?
אומר הרב, אנחנו אומרים בהגדה של פסח "כמה מעלות טובות למקום עלינו: אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו... אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו" ז"א גם אם הקב"ה היה מוציא אותנו ממצרים בלי להביא אותנו לארץ ישראל, על זה לבד היינו חייבים להודות לו; ראינו את המצריים מקבלים עשר מכות, ראינו קריעת ים סוף וטביעת המצריים בו ובעקבות זה "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא) הגענו לדרגה גבוהה של אמונה ביחוד ה'. לכן, בשביל להדגיש נקודה זו, שיציאת מצרים בפני עצמה ראוי להודות עליה גם אם לא היינו מקבלים את ארץ ישראל, לא תיקנו חז"ל להזכיר את הארץ בברכת גאולת מצרים.
על אחת כמה וכמה שצריכים היום להודות לה' שזכינו לחזור לארץ הקודש ולהתפלל מעומק הלב שה' יחזיר לנו את שופטינו כבראשונה בביאת גואל צדק בב"א.
אחד התירוצים, אומר הרב, הוא שארבע לשונות גאולה הראשונות התקיימו ביוצאי מצרים אבל הלשון החמישית "והבאתי" לא התגשמה בהם אלא בבניהם, היות ונגזר עליהם למות במדבר בעקבות חטא המרגלים ועקב כך נדחתה הבטחה זו לדור הבא.
מצינו דבר דומה בנבואה אחרת; עם ישראל אמרו בשירת הים: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, טז) שאלו חז"ל מה פשר כפילות זו והסבירו (ברכות ד.) "עד יעבור" זו ביאה ראשונה, דהיינו בימי יהושע, "עד יעבור" זו ביאה שנייה, בימי עזרא. מכאן אמרו: עם ישראל היו ראויים שיעשה להם נס בביאה שנייה כשם שנעשה להם בביאה ראשונה אלא שגרם החטא. אם כן מה עם הנבואה, האם בגלל החטא התבטלה? אומר הרב: ודאי שלא! הרי כבר כתב הרמב"ם (הלכ' יסודי תורה פ"י ה"ד) "כל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר" אלא שרק נדחתה לדור אחר שיהיה ראוי לנבואה זו.
והנה הרב מוסיף עוד תירוץ לשאלה מדוע לא תיקנו כוס חמישית. ארבע לשונות גאולה הראשונות עולות בהדרגה, בהתחלה "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים" ז"א שלא יסבלו יותר מעבודת פרך אבל עדיין ימשיכו לעבוד עבודות קלות; לאחר מכן "והצלתי אותם מעבודתם" כלומר: העבודה תיפסק לגמרי אבל עדיין יישארו במצרים; בשלב הבא "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" דהיינו שיצאו ממצרים, ולבסוף דרגת השיא "ולקחתי אתכם לי לעם" על ידי מתן תורה בהר סיני. ואילו "והבאתי אתכם אל הארץ" זו כבר ירידת דרגה לעומת מעמד הר סיני, בו נגלה הקב"ה לעיני כל ישראל ונתן לנו את התורה; אמנם מקומנו הקבוע הוא ארץ ישראל, והרבה מצוות תלויות בארץ, אבל כבר לא זוכים לגילוי שכינה כשם שהיה במתן תורה. אולי בגלל זה לא תיקנו לשתות כוס חמישית כנגד לשון זו.
ייתכן גם לומר שהסיבה היא אחרת, ארץ ישראל לא תמיד הייתה בידנו. ממצרים יצאנו לחירות עולם; התורה היא "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד) ומלווה אותנו לאורך כל הדורות, אבל היו תקופות שארץ ישראל לא הייתה ברשותנו, שבאופן זמני היא נלקחה מאיתנו. אולי זו הסיבה שחז"ל לא תיקנו לנו כוס חמישית בליל הסדר.
יתרה מזו: ייתכן שבזמן בית המקדש לא הייתה בתוקף תקנת ארבע כוסות. אמנם זה חידוש גדול לומר כך אבל יש לזה אסמכתא: אחת הסיבות לתקנת ארבע כוסות היא משום שמחה (עיין תוספות פסחים קח: ד"ה "ידי יין יצא") וכיוון שבזמן הבית אין שמחה אלא בבשר הקורבנות (פסחים קט.) ממילא ייתכן שבתקופת בית המקדש לא תיקנו לשתות ארבע כוסות. רק אחרי החורבן כשהמצב השתנה – שכן לא היה כבר בשר קורבנות, ואז "אין שמחה אלא ביין" (שם) תיקנו לשתות ארבע כוסות. אולם כבר לא היה מקום לתקן כוס חמישית כנגד "והבאתי" כיוון שגורשנו מהארץ והתבטלה גאולה זו. על זה דרשו חז"ל בפס': "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כט, יז) "מאי רכות?...בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא א"ר אלעזר שמתנותיה ארוכות" (ב"ב קכג.) פירוש: המתנות שקיבלנו על ידי רחל הן זמניות ואילו המתנות שקיבלנו על יד לאה הן נצחיות. קיבלנו את התורה על ידי משה רבנו שהיה מבני לאה, את הכהונה על ידי אהרון ואת המלכות על ידי יהודה – גם מבני לאה; לעומת זאת ארץ ישראל קיבלנו על ידי יהושע שהיה מבני רחל (משבט אפרים) לכן מתנה זו לפעמים ניטלת מאיתנו.
אולי מסיבה זו פסק הרמב"ם: (הלכ' תרומות פ"א ה"ה) "כל שהחזיקו עולי מצריים ונתקדש קדושה ראשונה-כיון שגלו בטלה קדושתן, שקדושה ראשונה...קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ-קידשוה קדושה שנייה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא" ייתכן שטעם הפסק הוא משום שקדושה הראשונה הייתה על ידי יהושע, מבני רחל, ולכן לא היה קיום נצחי לקדושה זו, מה שאין כן קדושה שנייה שהייתה על ידי זרובבל ועזרא הכהן, מבני לאה, ולכן היא קיימת לנצח. ממילא אפשר לומר שמסיבה זו הנבואה "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" לא התקיימה בשלמות.
אם נתבונן נראה שלא רק בליל הסדר לא תיקנו כוס לגאולת "והבאתי"; גם בברכות שתיקנו לברך כל יום על גאולת מצרים – "אמת ויציב" בבוקר ו"אמת ואמונה" בערב, לא תיקנו להזכיר ביאת הארץ. אמנם גם מתן תורה לא מזכירים בשתי ברכות אלו אבל מסיבה אחרת: על מתן תורה תיקנו ברכה בפני עצמה – "אהבת עולם אהבתנו". ולמרות שמודים לקב"ה "על הארץ הטובה" בברכת המזון כפי שהתורה מצווה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י) מן הראוי היה להזכיר את ארץ ישראל גם בברכת גאולת מצרים. למה אם כן לא מזכירים אותה?
אומר הרב, אנחנו אומרים בהגדה של פסח "כמה מעלות טובות למקום עלינו: אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו... אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו" ז"א גם אם הקב"ה היה מוציא אותנו ממצרים בלי להביא אותנו לארץ ישראל, על זה לבד היינו חייבים להודות לו; ראינו את המצריים מקבלים עשר מכות, ראינו קריעת ים סוף וטביעת המצריים בו ובעקבות זה "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא) הגענו לדרגה גבוהה של אמונה ביחוד ה'. לכן, בשביל להדגיש נקודה זו, שיציאת מצרים בפני עצמה ראוי להודות עליה גם אם לא היינו מקבלים את ארץ ישראל, לא תיקנו חז"ל להזכיר את הארץ בברכת גאולת מצרים.
על אחת כמה וכמה שצריכים היום להודות לה' שזכינו לחזור לארץ הקודש ולהתפלל מעומק הלב שה' יחזיר לנו את שופטינו כבראשונה בביאת גואל צדק בב"א.
