התורה מקצרת מאד בתיאור השנים הראשונות בחיי משה רבנו עד המפגש עם הקב"ה בסנה, בו הוטל עליו התפקיד הגדול והנכבד להוציא את עם ישראל ממצרים.
אחרי שבת פרעה משתה את משה מהנהר ומסרה אותו לאמו להניקו, הילד הוחזר לארמון המלך ושם גדל. הדבר הראשון שהתורה מספרת עליו הוא: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא) מה פירוש "וירא בסבלתם"? מסביר רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". למרות שמשה נמצא במקום בטוח, ארמון המלכות, ושם הוא מוגן מפני כל צרה שהרי הוא נסיך ואין שום סיכוי שישעבדו גם אותו ביחד עם בני ישראל, הוא מבחין בסבלם של אחיו ולוקח דאגה זו עמוק אל תוך ליבו; הוא גם "נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם"(שמו"ר א, כז) בלי להתחשב בכבודו ובלבד להקל ולו במעט את הסבל בו הם נתונים. מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א שזו אחת מ-48 דברים שהתורה נקנית בהם, שהאדם יהיה "נושא בעול עם חברו" (אבות פ"ו, מ"ו) ולא רק במובן הפיזי, דבר המובן מאליו, אלא גם בכל ליבו – להצטער עמו בצרתו. אמנם ברור שהאומר לחברו "אני מצטער בצערך" ואינו עוזר לו במה שהוא יכול לעזור בפועל, סימן שהצער הוא לא אמיתי, הוא רק מהשפה ולחוץ. משה רבנו נותן עיניו ליבו וכתפיו עבור בני ישראל.
והנה התורה מספרת 3 מאורעות בזה אחר זה על משה, דרכם אפשר להבחין בתכונות הנדרשות למנהיג טוב. "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שם) והתגובה לא איחרה לבוא: "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שם יב) למרות הסכנה הנשקפת לחייו, כפי שאכן היה כשנודע הדבר לפרעה וביקש להרוג את משה. אמנם משה נזהר לוודא שאין אף אדם נוכח במקום "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" (שם) (רש"י מסביר שראה ברוח הקודש שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. אבל הרב אומר שאין המקרא יוצא מידי פשוטו ולכן פירוש הפסוק הוא גם שהסתכל שאין אף מצרי שרואה אותו) אולי אם אכן היה מישהו שמבחין בנעשה משה לא היה נכנס לסכנה כל כך גדולה, אבל אחרי שהסתכל טוב וראה שאין איש – הוא לא חשש מסכנה רחוקה שמא בכל זאת מישהו רואה את המעשה, והרג את המצרי.
למחרת משה רואה שני אנשים עבריים ניצים ושוב הוא לא נשאר אדיש למראה עיניו: "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שם יג) ובעקבות תגובת הרשע הבין משה שאכן נודע הדבר ונאלץ לברוח מפני פרעה. הוא מגיע למדין וליד הבאר מתרחש המקרה השלישי: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם יז)
שואל הרב: מדוע משה רבנו רואה לנכון להתערב בכל המקרים הללו ומה המכנה המשותף של שלושתם? התשובה היא: משה רבנו אוהב צדק והוא לא מסוגל שלא להגיב כשרואה מעשה עוול; ולא רק עוול הנעשה ליהודי – גם מול עוול כלפי נוכרים הוא מוחה בכל תוקף.
דוד המלך אומר: "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקים אֱלֹקיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ" (תהילים מה,ח) אמנם חז"ל דרשו פסוק זה על אברהם אבינו (ב"ר מט) אבל הוא נכון גם לגבי משה רבנו. התנהגותו של משה נובעת מתחושת הצדק הטבועה עמוק בתוך ליבו והיא הגורמת לבחירתו למנהיג. בשלושת המקרים המתוארים בתורה רואים שמשה לא יכול לראות שאחיו סובלים את קושי השעבוד ולא להגיב, הוא גם לא יכול לשתוק מול מעשה עוול, הוא איש צדק – אוהב צדק "על כן משחך אלוקים".
חז"ל מגלים לנו בנוסף למה שכתוב בתורה שהוא נבחן בדאגה לצאן, כשראה גדי שמתרחק מן העדר בחיפוש מים ומשה מחזיר אותו על כתפיו (שמו"ר)
תכונות אלו המאפיינות את משה רבנו נובעות בעיקר מאהבת ה', מהליכה בדרכי ה', מה הוא רחום אף אתה רחום, וכו'. משה מרגיש מחויבות לעשות כל מה שבאפשרותו על מנת שיהיה צדק ומשפט בעולם, שלא יהיו מעשי עוול כלפי שום נברא, ובעיקר הוא מרגיש אהבת ישראל המחייבת לעזור לזולת ולהצילו מכל צרה; כל זה נובע מאהבת המקום.
ספר החינוך כותב על מצוות אהבת ה': (מצווה תיח) "ראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת ה'" מקשה הרב: איך אפשר לקיים את דברי "החינוך"? הרי יש לנו עוד מצוות כגון "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) או "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י, יט). כמו כן אנו מצווים לאהוב את התורה, לאהוב את ארץ ישראל, וכו'. איך אפשר אם כן לפנות את ליבנו רק לאהבת ה'? אומר הרב: אמנם נכון שצריך לאהוב את כל האמור כאן אבל אהבות אלו חייבות להיות חלק מאהבת ה', דהיינו: הואיל ואני אוהב את ה' אני אוהב את בניו (זו מצוות ואהבת לרעך כמוך) כפי שמטבעו האדם אוהב את בן חברו כחברו; הואיל ואני אוהב את ה' אני אוהב את תורתו ואת עמו ואת הארץ שהוא בחר, וכן הלאה. אדם שכך מתנהג נחשב לו ש"כל מחשבתו וכל מגמתו" מכוונים לאהבת המקום ב"ה. הדוגמה הטובה ביותר לכך הוא משה רבנו כפי שאמרנו שכל רצונו ומטרתו הוא שהצדק יצא לאור תדיר, שלא ייגרם עוול לשום יהודי ולשום ברייה.
אהבת ה' שלנו חייבת להיות בשני מישורים: במישור השכלי צריכים להכיר שה' הוא הטוב והמטיב לכל, ובמישור הרגשי צריכים שהלב ירגיש את כל הטובות שהקב"ה גומל איתנו. השאלה היא איך מגיעים לאהבת ה'? מה עושים בשביל להפנים בשכלנו ובליבנו את אהבת המקום ואת ההכרה שהוא זה שמחייה אותנו כל רגע?
הרמב"ם כותב (הלכ' יסודי תורה פ"ב ה"ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ-מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי לאלוקים-לאל חי" התבוננות בבריאה מולידה אהבת ה'.
רש"י אומר: הדרך להגיע לאהבת ה' היא על ידי לימוד התורה כפי שכתוב: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקיךָ" (דבר' ו, ה) ומה היא אותה אהבה? "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" "שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו" (רש"י) אפשר אמנם לומר להפך: מתוך אהבת ה' צריך ללמוד תורה, וזה גם נכון. רש"י הורה לנו את הדרך לאהבת ה' ע"י השכל, שהוא הכלי ללימוד התורה, ואילו הרמב"ם הורה לנו איך להגיע לאהבת ה' ע"י הרגש.אם נדע להפנים את שתי הדרכים נגיע בס"ד לדביקות בה'.
אחרי שבת פרעה משתה את משה מהנהר ומסרה אותו לאמו להניקו, הילד הוחזר לארמון המלך ושם גדל. הדבר הראשון שהתורה מספרת עליו הוא: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא) מה פירוש "וירא בסבלתם"? מסביר רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". למרות שמשה נמצא במקום בטוח, ארמון המלכות, ושם הוא מוגן מפני כל צרה שהרי הוא נסיך ואין שום סיכוי שישעבדו גם אותו ביחד עם בני ישראל, הוא מבחין בסבלם של אחיו ולוקח דאגה זו עמוק אל תוך ליבו; הוא גם "נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם"(שמו"ר א, כז) בלי להתחשב בכבודו ובלבד להקל ולו במעט את הסבל בו הם נתונים. מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א שזו אחת מ-48 דברים שהתורה נקנית בהם, שהאדם יהיה "נושא בעול עם חברו" (אבות פ"ו, מ"ו) ולא רק במובן הפיזי, דבר המובן מאליו, אלא גם בכל ליבו – להצטער עמו בצרתו. אמנם ברור שהאומר לחברו "אני מצטער בצערך" ואינו עוזר לו במה שהוא יכול לעזור בפועל, סימן שהצער הוא לא אמיתי, הוא רק מהשפה ולחוץ. משה רבנו נותן עיניו ליבו וכתפיו עבור בני ישראל.
והנה התורה מספרת 3 מאורעות בזה אחר זה על משה, דרכם אפשר להבחין בתכונות הנדרשות למנהיג טוב. "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שם) והתגובה לא איחרה לבוא: "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שם יב) למרות הסכנה הנשקפת לחייו, כפי שאכן היה כשנודע הדבר לפרעה וביקש להרוג את משה. אמנם משה נזהר לוודא שאין אף אדם נוכח במקום "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" (שם) (רש"י מסביר שראה ברוח הקודש שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. אבל הרב אומר שאין המקרא יוצא מידי פשוטו ולכן פירוש הפסוק הוא גם שהסתכל שאין אף מצרי שרואה אותו) אולי אם אכן היה מישהו שמבחין בנעשה משה לא היה נכנס לסכנה כל כך גדולה, אבל אחרי שהסתכל טוב וראה שאין איש – הוא לא חשש מסכנה רחוקה שמא בכל זאת מישהו רואה את המעשה, והרג את המצרי.
למחרת משה רואה שני אנשים עבריים ניצים ושוב הוא לא נשאר אדיש למראה עיניו: "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שם יג) ובעקבות תגובת הרשע הבין משה שאכן נודע הדבר ונאלץ לברוח מפני פרעה. הוא מגיע למדין וליד הבאר מתרחש המקרה השלישי: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם יז)
שואל הרב: מדוע משה רבנו רואה לנכון להתערב בכל המקרים הללו ומה המכנה המשותף של שלושתם? התשובה היא: משה רבנו אוהב צדק והוא לא מסוגל שלא להגיב כשרואה מעשה עוול; ולא רק עוול הנעשה ליהודי – גם מול עוול כלפי נוכרים הוא מוחה בכל תוקף.
דוד המלך אומר: "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקים אֱלֹקיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ" (תהילים מה,ח) אמנם חז"ל דרשו פסוק זה על אברהם אבינו (ב"ר מט) אבל הוא נכון גם לגבי משה רבנו. התנהגותו של משה נובעת מתחושת הצדק הטבועה עמוק בתוך ליבו והיא הגורמת לבחירתו למנהיג. בשלושת המקרים המתוארים בתורה רואים שמשה לא יכול לראות שאחיו סובלים את קושי השעבוד ולא להגיב, הוא גם לא יכול לשתוק מול מעשה עוול, הוא איש צדק – אוהב צדק "על כן משחך אלוקים".
חז"ל מגלים לנו בנוסף למה שכתוב בתורה שהוא נבחן בדאגה לצאן, כשראה גדי שמתרחק מן העדר בחיפוש מים ומשה מחזיר אותו על כתפיו (שמו"ר)
תכונות אלו המאפיינות את משה רבנו נובעות בעיקר מאהבת ה', מהליכה בדרכי ה', מה הוא רחום אף אתה רחום, וכו'. משה מרגיש מחויבות לעשות כל מה שבאפשרותו על מנת שיהיה צדק ומשפט בעולם, שלא יהיו מעשי עוול כלפי שום נברא, ובעיקר הוא מרגיש אהבת ישראל המחייבת לעזור לזולת ולהצילו מכל צרה; כל זה נובע מאהבת המקום.
ספר החינוך כותב על מצוות אהבת ה': (מצווה תיח) "ראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת ה'" מקשה הרב: איך אפשר לקיים את דברי "החינוך"? הרי יש לנו עוד מצוות כגון "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) או "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י, יט). כמו כן אנו מצווים לאהוב את התורה, לאהוב את ארץ ישראל, וכו'. איך אפשר אם כן לפנות את ליבנו רק לאהבת ה'? אומר הרב: אמנם נכון שצריך לאהוב את כל האמור כאן אבל אהבות אלו חייבות להיות חלק מאהבת ה', דהיינו: הואיל ואני אוהב את ה' אני אוהב את בניו (זו מצוות ואהבת לרעך כמוך) כפי שמטבעו האדם אוהב את בן חברו כחברו; הואיל ואני אוהב את ה' אני אוהב את תורתו ואת עמו ואת הארץ שהוא בחר, וכן הלאה. אדם שכך מתנהג נחשב לו ש"כל מחשבתו וכל מגמתו" מכוונים לאהבת המקום ב"ה. הדוגמה הטובה ביותר לכך הוא משה רבנו כפי שאמרנו שכל רצונו ומטרתו הוא שהצדק יצא לאור תדיר, שלא ייגרם עוול לשום יהודי ולשום ברייה.
אהבת ה' שלנו חייבת להיות בשני מישורים: במישור השכלי צריכים להכיר שה' הוא הטוב והמטיב לכל, ובמישור הרגשי צריכים שהלב ירגיש את כל הטובות שהקב"ה גומל איתנו. השאלה היא איך מגיעים לאהבת ה'? מה עושים בשביל להפנים בשכלנו ובליבנו את אהבת המקום ואת ההכרה שהוא זה שמחייה אותנו כל רגע?
הרמב"ם כותב (הלכ' יסודי תורה פ"ב ה"ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ-מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי לאלוקים-לאל חי" התבוננות בבריאה מולידה אהבת ה'.
רש"י אומר: הדרך להגיע לאהבת ה' היא על ידי לימוד התורה כפי שכתוב: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקיךָ" (דבר' ו, ה) ומה היא אותה אהבה? "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" "שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו" (רש"י) אפשר אמנם לומר להפך: מתוך אהבת ה' צריך ללמוד תורה, וזה גם נכון. רש"י הורה לנו את הדרך לאהבת ה' ע"י השכל, שהוא הכלי ללימוד התורה, ואילו הרמב"ם הורה לנו איך להגיע לאהבת ה' ע"י הרגש.אם נדע להפנים את שתי הדרכים נגיע בס"ד לדביקות בה'.
