יעקב אבינו מברך את בני יוסף מנשה ואפרים ומאוחר יותר הוא מברך את השבטים.
מצינו גם אצל יצחק אבינו שברך את יעקב ובפרשת וזאת הברכה משה רבינו מברך את השבטים.
מו"ר הרב נבנצל שליט"א עומד על טיבן של ברכות אלו ומסביר שהן לא ברכות במובן הפשוט, כפי שאומר אדם לחברו "תהיה בריא" או כיו"ב. הברכות הללו נאמרו מפי נביאי ה' ברוח הקודש ומשקלן בעתיד מקבלי הברכות הוא גדול מאוד.
מה שצריכים לברר הוא האם באותה ברכה הנביא מגלה את העתיד (שנודע לו ברוח הקודש) ומודיע על כך למבורך או שמא יש בברכה השפעה על העתיד, דהיינו: היות והנביא ברך שכך יהיה – אכן זה מה שיהיה, ואם נאמר כך – הברכה יוצרת את העתיד.
אומר הרב: מהשתדלות רבקה אימנו שדווקא יעקב יקבל את ברכת יצחק למרות הקשיים הכרוכים בכך, ניתן להסיק שהעתיד תלוי בברכת הנביא; כי אם נאמר שהברכות רק מגלות את מה שעתיד לקרות – איזה תועלת תצמח מזה ליעקב אבינו? וכי בשביל לדעת את העתיד יעקב יתחפש לעשו וירמה את אביו? ודאי שלא זו הייתה כוונת רבקה. אלא שהברכות משפיעות על המתברך ולכן רבקה טורחת כדי שיעקב יעמוד לפני יצחק ויקבל אותם.
מקור נוסף שממנו אפשר להוכיח סברה זו הוא מה שאמרו חז"ל: "כל החלומות הולכים אחר הפה שנאמר: "ויהי כאשר פתר לנו כן היה" (ברכות נה:).
כלומר: בגלל שיוסף פתר את החלומות כפי שפתר, החלומות התגשמו כפי שהיה. אם יוסף היה פותר אחרת את החלומות – המציאות הייתה משתנה. וכידוע החלום הוא אחד משישים בנבואה (שם נז:) אם כן ברכות יצחק יעקב ומשה שהן נבואות כל שכן שהעתיד תלוי בהן והן לא גלוי העתיד גרידא.
מוסיף הרב ואומר: מה שאמרו חז"ל "החלומות הולכים אחר הפה" הוא בתנאי שהפיתרון הוא מעין החלום, דהיינו שיש קשר בין הפיתרון לחלום. למשל כשיוסף אומר: "שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם" (בראשית מ, יב) או "שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם" (שם יח) הרי שיש קשר בין החלום לפיתרון וזה יתגשם, אבל אם יוסף היה אומר ששלושת השריגים הם ארבע עשרה יום – על זה לא נאמר שהחלומות הולכים אחר הפה ופיתרון זה לא יתגשם בגלל שאין שום קשר בינו לבין החלום. הוא הדין לגבי הברכות; על מנת שהברכות יתקיימו מוכרח שיהיה להן קשר עם כוחות הנפש של המתברך.כשיעקב אבינו בא לברך את השבטים הוא מאבחן בכל אחד מהם את כוחות נפשו ובהתאם לזה הוא מברך אותו; מה שטוב לאחד לא בהכרח טוב לשני, המלכות מתאימה ליהודה ולא לזבולון או בנימין; דן ידין עמו ולדן זה מתאים יותר מלשבט אחר. זבולון ישכון לחוף ימים – כל שבט לפי מה שמתאים לו. אם ח"ו יעקב היה אומר שכוחות הנפש שלהם יצאו לכיוונים לא טובים באמת היו יוצאים להפך, לדברים רעים, אבל כיוון שברך אותם לטובה כך התקיים בפועל.
והנה יעקב מוכיח את ראובן שמעון ולוי במקום לברך אותם. אולם חייבים להבין שגם התוכחה והעונש שהטיל עליהם, במקרה זה הם ברכה ולא קללה, שלפי כוחות הנפש שלהם עדיפה כעת נזיפה למרות שנראית כקללה ח"ו.
יעקב אבינו מבחין שהחיבור בין שמעון ולוי מהווה סכנה עבורם משום שיש בהם הרבה אף ועברה ולא טוב שיהיו מחוברים, לכן הוא אומר להם: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם מט, ז) כדי שהחימה שלהם לא תביא חורבן לעולם הפיתרון הוא שיתפזרו בישראל וזו ברכה עבורם.
ראובן מקבל גערה: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה... יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז" (שם ג) מסביר רש"י: ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה ובמלכות. אבל: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" (שם ד) הואיל ופחזת (מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם-רש"י) לא תזכה ביתרונות הללו, מלכות וכהונה, ולא בתור עונש אלא לטובתך כי מלך אסור שיהיה פזיז, הוא צריך לקבל החלטות במתינות על מנת שהחלטות יהיו לטובת העם, לקבוע את המדיניות כלפי אומות העולם, להחליט על גובה המיסים, מתי כדאי לצאת למלחמה. וכד'. החלטות אלו מצריכות שיקול דעת גדול ואסור לקבלם מתוך פזיזות. הוא הדין לכהן: אסור לו להתנהג בפחז; אמנם כהנים זריזים אך לא פזיזים. הכהן צריך לבצע את עבודת בית המקדש בכוונה רבה ולהבחין בין עבודה קדושה למחוללת. זהו טעמו של האיסור לשתות יין לפני עבודת המקדש, משום שנדרש ממנו ישוב הדעת מרבי לעבודה זו. יוצא אם כן שנטילת הכהונה והמלוכה מראובן ברכה היא עבורו.
מה הביטוי של פזיזות ראובן? "כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (שם).
הפסוק אומר: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (שם לה, כב) הגמרא אומרת על זה: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" (שבת נה:) ז"א מי שאומר שראובן חטא בחטא שמשתמע מפשוטו של מקרא אינו אלא טועה. כוונת חז"ל בביטוי "אינו אלא טועה" אומר הרב, היא שהאומר ראובן חטא בחטא המפורש טועה לא רק בהבנת פרשת ראובן ובלהה אלא בהבנת התורה כולה מפני שהתורה מלמדת אותנו כמה רחוקה הטומאה מהטהרה ועד כמה הם שני הפכים שעולם ומלואו מבדיל ביניהם, ואין שום סיכוי שטומאה וטהרה יימצאו ביחד. לא ייתכן אם כן שאדם אשר שמו ייכתב באבני החושן והאפוד לזיכרון לפני ה', להיות למליץ יושר לעם ישראל, ייכשל בעבירה כל כך חמורה ותאווה כל כך שפילה של חטא כזה. מי שסבור שכך היה המעשה אינו אלא טועה בהבנת התורה.
בעל ה"כתב והקבלה" מביא ראיה מלשון הכתוב: כשהתורה מציינת כניסה למקום כלשהו היא משתמשת בלשון ביאה, כגון: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה" (שמות ז, כו) והכוונה היא שמשה יפגוש את פרעה בתוך הארמון; לעומת זאת, כשהתורה מציינת יציאה היא כותבת לשון הליכה, כגון: "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה" (שם טו). והנה במעשה ראובן כתוב "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן" ולא "ויבא ראובן" משמע שמה שהיה שם היא הוצאת בלהה מרשות יעקב אבל לא ביאת ראובן אליה. כוונת ראובן הייתה לתבוע את עלבון אמו דהיינו שמה שהניע את ראובן היה כבוד אם, אלא שלמרות זאת מעשה זה נחשב לו חטא כי לא היה צריך להתערב בעניינים של יעקב אביו.
חשוב מאוד וחיוני שנעמיק בהבנת המקרה כדי שנבין תמיד סברה ישרה.
מצינו גם אצל יצחק אבינו שברך את יעקב ובפרשת וזאת הברכה משה רבינו מברך את השבטים.
מו"ר הרב נבנצל שליט"א עומד על טיבן של ברכות אלו ומסביר שהן לא ברכות במובן הפשוט, כפי שאומר אדם לחברו "תהיה בריא" או כיו"ב. הברכות הללו נאמרו מפי נביאי ה' ברוח הקודש ומשקלן בעתיד מקבלי הברכות הוא גדול מאוד.
מה שצריכים לברר הוא האם באותה ברכה הנביא מגלה את העתיד (שנודע לו ברוח הקודש) ומודיע על כך למבורך או שמא יש בברכה השפעה על העתיד, דהיינו: היות והנביא ברך שכך יהיה – אכן זה מה שיהיה, ואם נאמר כך – הברכה יוצרת את העתיד.
אומר הרב: מהשתדלות רבקה אימנו שדווקא יעקב יקבל את ברכת יצחק למרות הקשיים הכרוכים בכך, ניתן להסיק שהעתיד תלוי בברכת הנביא; כי אם נאמר שהברכות רק מגלות את מה שעתיד לקרות – איזה תועלת תצמח מזה ליעקב אבינו? וכי בשביל לדעת את העתיד יעקב יתחפש לעשו וירמה את אביו? ודאי שלא זו הייתה כוונת רבקה. אלא שהברכות משפיעות על המתברך ולכן רבקה טורחת כדי שיעקב יעמוד לפני יצחק ויקבל אותם.
מקור נוסף שממנו אפשר להוכיח סברה זו הוא מה שאמרו חז"ל: "כל החלומות הולכים אחר הפה שנאמר: "ויהי כאשר פתר לנו כן היה" (ברכות נה:).
כלומר: בגלל שיוסף פתר את החלומות כפי שפתר, החלומות התגשמו כפי שהיה. אם יוסף היה פותר אחרת את החלומות – המציאות הייתה משתנה. וכידוע החלום הוא אחד משישים בנבואה (שם נז:) אם כן ברכות יצחק יעקב ומשה שהן נבואות כל שכן שהעתיד תלוי בהן והן לא גלוי העתיד גרידא.
מוסיף הרב ואומר: מה שאמרו חז"ל "החלומות הולכים אחר הפה" הוא בתנאי שהפיתרון הוא מעין החלום, דהיינו שיש קשר בין הפיתרון לחלום. למשל כשיוסף אומר: "שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם" (בראשית מ, יב) או "שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם" (שם יח) הרי שיש קשר בין החלום לפיתרון וזה יתגשם, אבל אם יוסף היה אומר ששלושת השריגים הם ארבע עשרה יום – על זה לא נאמר שהחלומות הולכים אחר הפה ופיתרון זה לא יתגשם בגלל שאין שום קשר בינו לבין החלום. הוא הדין לגבי הברכות; על מנת שהברכות יתקיימו מוכרח שיהיה להן קשר עם כוחות הנפש של המתברך.כשיעקב אבינו בא לברך את השבטים הוא מאבחן בכל אחד מהם את כוחות נפשו ובהתאם לזה הוא מברך אותו; מה שטוב לאחד לא בהכרח טוב לשני, המלכות מתאימה ליהודה ולא לזבולון או בנימין; דן ידין עמו ולדן זה מתאים יותר מלשבט אחר. זבולון ישכון לחוף ימים – כל שבט לפי מה שמתאים לו. אם ח"ו יעקב היה אומר שכוחות הנפש שלהם יצאו לכיוונים לא טובים באמת היו יוצאים להפך, לדברים רעים, אבל כיוון שברך אותם לטובה כך התקיים בפועל.
והנה יעקב מוכיח את ראובן שמעון ולוי במקום לברך אותם. אולם חייבים להבין שגם התוכחה והעונש שהטיל עליהם, במקרה זה הם ברכה ולא קללה, שלפי כוחות הנפש שלהם עדיפה כעת נזיפה למרות שנראית כקללה ח"ו.
יעקב אבינו מבחין שהחיבור בין שמעון ולוי מהווה סכנה עבורם משום שיש בהם הרבה אף ועברה ולא טוב שיהיו מחוברים, לכן הוא אומר להם: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם מט, ז) כדי שהחימה שלהם לא תביא חורבן לעולם הפיתרון הוא שיתפזרו בישראל וזו ברכה עבורם.
ראובן מקבל גערה: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה... יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז" (שם ג) מסביר רש"י: ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה ובמלכות. אבל: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" (שם ד) הואיל ופחזת (מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם-רש"י) לא תזכה ביתרונות הללו, מלכות וכהונה, ולא בתור עונש אלא לטובתך כי מלך אסור שיהיה פזיז, הוא צריך לקבל החלטות במתינות על מנת שהחלטות יהיו לטובת העם, לקבוע את המדיניות כלפי אומות העולם, להחליט על גובה המיסים, מתי כדאי לצאת למלחמה. וכד'. החלטות אלו מצריכות שיקול דעת גדול ואסור לקבלם מתוך פזיזות. הוא הדין לכהן: אסור לו להתנהג בפחז; אמנם כהנים זריזים אך לא פזיזים. הכהן צריך לבצע את עבודת בית המקדש בכוונה רבה ולהבחין בין עבודה קדושה למחוללת. זהו טעמו של האיסור לשתות יין לפני עבודת המקדש, משום שנדרש ממנו ישוב הדעת מרבי לעבודה זו. יוצא אם כן שנטילת הכהונה והמלוכה מראובן ברכה היא עבורו.
מה הביטוי של פזיזות ראובן? "כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (שם).
הפסוק אומר: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (שם לה, כב) הגמרא אומרת על זה: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" (שבת נה:) ז"א מי שאומר שראובן חטא בחטא שמשתמע מפשוטו של מקרא אינו אלא טועה. כוונת חז"ל בביטוי "אינו אלא טועה" אומר הרב, היא שהאומר ראובן חטא בחטא המפורש טועה לא רק בהבנת פרשת ראובן ובלהה אלא בהבנת התורה כולה מפני שהתורה מלמדת אותנו כמה רחוקה הטומאה מהטהרה ועד כמה הם שני הפכים שעולם ומלואו מבדיל ביניהם, ואין שום סיכוי שטומאה וטהרה יימצאו ביחד. לא ייתכן אם כן שאדם אשר שמו ייכתב באבני החושן והאפוד לזיכרון לפני ה', להיות למליץ יושר לעם ישראל, ייכשל בעבירה כל כך חמורה ותאווה כל כך שפילה של חטא כזה. מי שסבור שכך היה המעשה אינו אלא טועה בהבנת התורה.
בעל ה"כתב והקבלה" מביא ראיה מלשון הכתוב: כשהתורה מציינת כניסה למקום כלשהו היא משתמשת בלשון ביאה, כגון: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה" (שמות ז, כו) והכוונה היא שמשה יפגוש את פרעה בתוך הארמון; לעומת זאת, כשהתורה מציינת יציאה היא כותבת לשון הליכה, כגון: "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה" (שם טו). והנה במעשה ראובן כתוב "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן" ולא "ויבא ראובן" משמע שמה שהיה שם היא הוצאת בלהה מרשות יעקב אבל לא ביאת ראובן אליה. כוונת ראובן הייתה לתבוע את עלבון אמו דהיינו שמה שהניע את ראובן היה כבוד אם, אלא שלמרות זאת מעשה זה נחשב לו חטא כי לא היה צריך להתערב בעניינים של יעקב אביו.
חשוב מאוד וחיוני שנעמיק בהבנת המקרה כדי שנבין תמיד סברה ישרה.
