לאחר המפגש של יעקב עם פרעה התורה מספרת שיוסף מושיב את משפחתו בארץ גושן ומכלכל אותם כפי צורכם. מכאן התורה חוזרת לתאר את הנעשה בתחילת שנות הרעב, איך הצליח יוסף לגבות את כל הכסף של המצריים והכנעניים תמורת הספקת אוכל שצבר בשנות השבע. וכשנגמר להם הכסף שילמו במקניהם ובבהמתם בתמורה ללחם. בשנה השנייה, כשגם הסוסים והחמורים וכל בהמתם נגמרו, הם הציעו ליוסף את אדמתם בתמורה לאוכל ומכרו את עצמם לעבדים לפרעה ובלבד שיישארו בחיים ולא ימותו מרעב. כך הצליח יוסף להפוך את מצרים למעצמה עולמית עשירה מאוד כשכל ארץ מצרים הייתה בבעלות פרעה. "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (בראשית מז, כב) והתורה חוזרת על הנקודה הזאת אחרי ארבעה פסוקים: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה" (שם כו).
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע התורה מספרת לנו שפרעה לא קנה את אדמות הכוהנים? למה זה כל כך חשוב שיהיה כתוב בתורה – ועוד פעמיים?
אומר הרב: כדי שנלמד אנחנו בקל וחומר: ומה פרעה, מלך גוי ורשע, מכבד את הכוהנים שלו – עובדי עבודה זרה, ומפרנס אותם, אנחנו לא כל שכן שצריכים לכבד את הכוהנים שלנו – עובדי ה' המשרתים בקודש ומקשרים בינינו לבין אבינו שבשמים!?
אלא שבכל זאת יש הבדל בין היחס של פרעה לכוהנים שלו ולפרנסתם לבין ההתייחסות שלנו למתנות כהונה הניתנות לכוהנים; התורה אומרת: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן: וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (דברים יח, א-ב) מסביר רש"י: "ונחלתו – אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות", דהיינו מתנות כהונה ולוויה הם לא כנדבה שנותנים לנזקקים שאין להם מה לאכול; מתנות אלו הם שכר תמורת השירות ששבט לוי משרתים בבית המקדש, "כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד"(במדבר י"ח,ל"א).
הגמרא (בכורות כו:) אומרת שכהן או לוי המסייעים בבית הגרנות אסור לתת להם תרומה ומעשר בשכרן. הסיבה, אומר הרב, היא משום שתרומות ומעשרות הם לא נדבה שנותנים בחסד, תרומות ומעשרות הם שכר המגיע לשבט לוי על פי דין, ואם הכהן או הלוי מסייעים בבית הגרנות מראים בכך כאילו עבודת בית המקדש לבדה איננה סיבה מספקת לקבלת אותם תרומות ומעשרות, וזה נחשב זלזול עבודת הקודש כפי שאומר הנביא: "שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי" (מלאכי ב', ח').
מה ההבדל בין שכר למתנה? ההבדל הוא עצום,אדם המקבל מתנה או נדבה מתבייש מזה. נותן המתנה או הנדבה רצוי שלא יידע מי הוא המקבל וכן רצוי שהמקבל לא יידע מי הנותן על מנת שלא יתבייש; לעומתו פועל המקבל שכר תמורת עבודתו הוא לא מתבייש מזה ואין שום סיבה להסתיר מי הוא המשלם ולמי הוא משלם. אי לכך, כהן או לוי לא צריכים לקבל את מתנותיהם בצנעה משום שמגיע להם על פי הדין כאמור.
יש לנו ללמוד שכשם שמתנות כהונה הם מבחינת משכורת ולא נדבה, כך גם התמיכה בלומדי תורה. עם ישראל זקוק ללומדי תורה כשם שזקוק למשרתי בית המקדש כשזה היה קיים ובלעדיהם אי אפשר היה לבצע את עבודת הקודש. יש להתייחס אם כן לתמיכה בתלמידי חכמים בכל צורה שהיא, כאל שכר חלף עבודתם בלימוד התורה, המקיים ומעמיד את כל העולם כולו ומגן על עם ישראל.
אומנם אסור ללומדי התורה ללמוד לשם קבלת התמיכה, שכן אמרו חז"ל שאסור לעשות את התורה קרדום להפוך בה. הכוונה צריכה להיות שהוא רוצה ללמוד, אלא שכדי שיוכל להתפנות מטרדת הפרנסה לצורך הלימוד – הוא מקבל המלגה, הוא מוכרח להתקיים ולתת מזונות לאישה ולילדים, באופן כזה הוא לא עושה את התורה קרדום לחפור בה אלא להפך, הוא עושה את המזונות קרדום לחפור בתורה. אבל אסור לאברך להרגיש שהוא מקבל נדבה שהרי תורתו שווה הרבה יותר ממה שהוא מקבל, כפי שאומר שלמה המלך: "כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (משלי ח, יא).
הגמרא (קידושין סו) מספרת שהצדוקים הסיתו את ינאי המלך להרוג את חכמי התורה. אמר להם ינאי: תורה מה תהה עליה? אמרו לו: הרי כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד. אבל זו הייתה טעות חמורה, משום שבלי תלמידי חכמים שילמדו תורה שבכתב עם תורה שבעל פה אי אפשר להבין את התורה שבכתב כלל וכלל. אומנם הצדוקים שלא האמינו בתורה שבעל פה לא ראו בהריגת תלמידי חכמים נזק לתורה שבכתב; ב"ה אנחנו לא צדוקים וכן מאמינים בתורה שבעל פה, אם כן צריכים להבין שבלי אותם חכמים המתפנים מעסקיהם למטרת לימוד התורה אי אפשר לעולם להתקיים.
הגמרא (קידושין כט:) אומרת: ”הוא ללמוד ובנו ללמוד – הוא קודם לבנו" כלומר: אם אי אפשר שהאב ובנו ילמדו במקביל, כגון שאחד מהם חייב לטפל בעסק וכד', האב קודם לבן. אבל אם בנו זריז וממולח יותר ממנו, בנו קודם. וכן הלכה. ולמה זה כך? התשובה היא משום שמלבד החיוב ללמוד תורה, המוטל על כל אחד מישראל ללא יוצא מן הכלל כפי שפוסק הרמב"ם: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים--חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה"" (הלכ' תלמוד תורה פ"א ה"יא) אנחנו מחויבים לדאוג לכך שיהיו גדולי תורה בישראל, ולכן ההלכה אומרת שאם בנו יותר ממולח, דהיינו שיש לו סיכוי יותר גדול להיות תלמיד חכם – אזי הוא קודם לאביו. מה היינו עושים היום בלי ה"משנה ברורה" או ה"שולחן ערוך"? בלי שום ספק הם הקדישו את כל זמנם לקודש ובזכות זאת אנחנו יכולים היום בקלות יחסית לפתוח ספר ולדעת מה פסק ההלכה בכל תחום.
חשוב מאוד שנפנים ידיעה זו שבזכות לומדי התורה עם ישראל חי וקיים.
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע התורה מספרת לנו שפרעה לא קנה את אדמות הכוהנים? למה זה כל כך חשוב שיהיה כתוב בתורה – ועוד פעמיים?
אומר הרב: כדי שנלמד אנחנו בקל וחומר: ומה פרעה, מלך גוי ורשע, מכבד את הכוהנים שלו – עובדי עבודה זרה, ומפרנס אותם, אנחנו לא כל שכן שצריכים לכבד את הכוהנים שלנו – עובדי ה' המשרתים בקודש ומקשרים בינינו לבין אבינו שבשמים!?
אלא שבכל זאת יש הבדל בין היחס של פרעה לכוהנים שלו ולפרנסתם לבין ההתייחסות שלנו למתנות כהונה הניתנות לכוהנים; התורה אומרת: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן: וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (דברים יח, א-ב) מסביר רש"י: "ונחלתו – אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות", דהיינו מתנות כהונה ולוויה הם לא כנדבה שנותנים לנזקקים שאין להם מה לאכול; מתנות אלו הם שכר תמורת השירות ששבט לוי משרתים בבית המקדש, "כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד"(במדבר י"ח,ל"א).
הגמרא (בכורות כו:) אומרת שכהן או לוי המסייעים בבית הגרנות אסור לתת להם תרומה ומעשר בשכרן. הסיבה, אומר הרב, היא משום שתרומות ומעשרות הם לא נדבה שנותנים בחסד, תרומות ומעשרות הם שכר המגיע לשבט לוי על פי דין, ואם הכהן או הלוי מסייעים בבית הגרנות מראים בכך כאילו עבודת בית המקדש לבדה איננה סיבה מספקת לקבלת אותם תרומות ומעשרות, וזה נחשב זלזול עבודת הקודש כפי שאומר הנביא: "שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי" (מלאכי ב', ח').
מה ההבדל בין שכר למתנה? ההבדל הוא עצום,אדם המקבל מתנה או נדבה מתבייש מזה. נותן המתנה או הנדבה רצוי שלא יידע מי הוא המקבל וכן רצוי שהמקבל לא יידע מי הנותן על מנת שלא יתבייש; לעומתו פועל המקבל שכר תמורת עבודתו הוא לא מתבייש מזה ואין שום סיבה להסתיר מי הוא המשלם ולמי הוא משלם. אי לכך, כהן או לוי לא צריכים לקבל את מתנותיהם בצנעה משום שמגיע להם על פי הדין כאמור.
יש לנו ללמוד שכשם שמתנות כהונה הם מבחינת משכורת ולא נדבה, כך גם התמיכה בלומדי תורה. עם ישראל זקוק ללומדי תורה כשם שזקוק למשרתי בית המקדש כשזה היה קיים ובלעדיהם אי אפשר היה לבצע את עבודת הקודש. יש להתייחס אם כן לתמיכה בתלמידי חכמים בכל צורה שהיא, כאל שכר חלף עבודתם בלימוד התורה, המקיים ומעמיד את כל העולם כולו ומגן על עם ישראל.
אומנם אסור ללומדי התורה ללמוד לשם קבלת התמיכה, שכן אמרו חז"ל שאסור לעשות את התורה קרדום להפוך בה. הכוונה צריכה להיות שהוא רוצה ללמוד, אלא שכדי שיוכל להתפנות מטרדת הפרנסה לצורך הלימוד – הוא מקבל המלגה, הוא מוכרח להתקיים ולתת מזונות לאישה ולילדים, באופן כזה הוא לא עושה את התורה קרדום לחפור בה אלא להפך, הוא עושה את המזונות קרדום לחפור בתורה. אבל אסור לאברך להרגיש שהוא מקבל נדבה שהרי תורתו שווה הרבה יותר ממה שהוא מקבל, כפי שאומר שלמה המלך: "כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (משלי ח, יא).
הגמרא (קידושין סו) מספרת שהצדוקים הסיתו את ינאי המלך להרוג את חכמי התורה. אמר להם ינאי: תורה מה תהה עליה? אמרו לו: הרי כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד. אבל זו הייתה טעות חמורה, משום שבלי תלמידי חכמים שילמדו תורה שבכתב עם תורה שבעל פה אי אפשר להבין את התורה שבכתב כלל וכלל. אומנם הצדוקים שלא האמינו בתורה שבעל פה לא ראו בהריגת תלמידי חכמים נזק לתורה שבכתב; ב"ה אנחנו לא צדוקים וכן מאמינים בתורה שבעל פה, אם כן צריכים להבין שבלי אותם חכמים המתפנים מעסקיהם למטרת לימוד התורה אי אפשר לעולם להתקיים.
הגמרא (קידושין כט:) אומרת: ”הוא ללמוד ובנו ללמוד – הוא קודם לבנו" כלומר: אם אי אפשר שהאב ובנו ילמדו במקביל, כגון שאחד מהם חייב לטפל בעסק וכד', האב קודם לבן. אבל אם בנו זריז וממולח יותר ממנו, בנו קודם. וכן הלכה. ולמה זה כך? התשובה היא משום שמלבד החיוב ללמוד תורה, המוטל על כל אחד מישראל ללא יוצא מן הכלל כפי שפוסק הרמב"ם: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים--חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה"" (הלכ' תלמוד תורה פ"א ה"יא) אנחנו מחויבים לדאוג לכך שיהיו גדולי תורה בישראל, ולכן ההלכה אומרת שאם בנו יותר ממולח, דהיינו שיש לו סיכוי יותר גדול להיות תלמיד חכם – אזי הוא קודם לאביו. מה היינו עושים היום בלי ה"משנה ברורה" או ה"שולחן ערוך"? בלי שום ספק הם הקדישו את כל זמנם לקודש ובזכות זאת אנחנו יכולים היום בקלות יחסית לפתוח ספר ולדעת מה פסק ההלכה בכל תחום.
חשוב מאוד שנפנים ידיעה זו שבזכות לומדי התורה עם ישראל חי וקיים.
