פרשתנו פותחת בחלומות פרעה שגורמים לו דאגה גדולה ולא נותנים לו מנוח כפי שכתוב "וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ" (בראשית מא, ח) "מקשקשת בתוכו כפעמון" (רש"י שם) והוא מגיב מיידית "וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה" (שם) מסביר רש"י: "פותרים היו אותם אבל לא לפרעה שלא היה קולן נכנס באוזניו ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר, וכו' פתרונות אלו לא היו מתיישבים על ליבו מכיוון שפרעה שאל את עצמו: אם יש השגחה עליונה והיא מגלה לי מה שעתיד לקרות ואיני יכול לעשות כלום בשביל לשנות את הגזירה – מה השגחה זו מועילה? חייבת להיות אפשרות כלשהיא שאני אהיה חלק פעיל ממה שיתרחש, שעל ידי פעולה כלשהיא אוכל להשפיע על התוצאה.
עד שבא יוסף ופתר את התעלומה: הקושיה שלך, פרעה, אינה קושיה; אכן יש השגחה עליונה שגזרה גזירה: שֶׁבַע שנות שָׂבָע ואחריהן שבע שנות רעב, אבל יש מה לעשות: אפשר לצבור בר במשך שנות השָׂבָע, דבר שלא יבטל את הגזירה אבל בהחלט יקל על שנות הרעב ויאפשר לעולם לשרוד למרות הקושי הגדול. לפי זה פרעה רואה שיש תועלת במה שהראו לו מן השמיים ולכן פיתרון זה מתיישב על ליבו ומוכן לקבלו. כך מסביר הרב נבנצל שליט"א.
אולם בפועל פיתרון יוסף לא התקיים במלואו שהרי יחזקאל הנביא מנבא על מצרים: "וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה... אַרְבָּעִים שָׁנָה" (יחזקאל כט, ט-יא) ומסביר רש"י: "ארבעים ושתים שני רעבון נגזרו בחלום פרעה כנגד שלשה פעמים שנכתב החלום שבע פרות ושבע שבלים רעות: ראה וספרו ליוסף הרי שני פעמים, ויוסף אמר לו שבע הפרות הרקות והרעות ושבע השבלים הרקות-הרי ארבעים ושתים לרעב, ולא היה להם אלא שתים שנאמר "כי זה שנתיים הרעב" ומשירד יעקב למצרים פסק הרעב שהרי בשנה השלישית זרעו שנאמר "ותן זרע ונחיה" והארבעים נפרעו להם עכשיו"(שם) יוצא אם כן שאפילו שבע שנות הרעב לא התקיימו שהרי כעבור שנתיים מתחילת הרעב ירד יעקב למצרים ובירך את פרעה שהנילוס יעלה לקראתו וישקה את הארץ (רש"י מז, י) ומברכתו פסק הרעב, אבל הגזירה לא התבטלה אלא נדחתה לתקופה יותר מאוחרת.
והנה, מהצלחת יעקב אבינו לבטל זמנית את הגזירה, אפשר היה ללמוד לקח גדול: אם המצריים היו רוצים – גם הם היו יכולים לבטל את הגזירה, ואולי אפילו לגמרי, אם היו עושים את רצון ה'. אבל המצריים לא למדו לקח ולא חזרו למוטב למרות כל מה שראו במו עיניהם ולכן אותם ארבעים שנה נפרעו מאוחר יותר. יעקב אבינו מלמד את המצריים שניתן לתקן את המעשים ולשנות את אשר נגזר על האדם ועל האומה. לקח זה נלמד דווקא עכשיו, כשמתחילה להתקיים הגזירה שהתבשר אברהם אבינו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג)
המצריים היו צריכים להבין שלא מוטלת עליהם ה"מצווה" לשעבד את ישראל בפרך למרות הגזירה הרובצת עליהם; אפשר היה לפרש את השעבוד באופן שונה ממה שהיה בפועל, כגון מה שמובא בזוהר הקדוש: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" (שמות א, יד) "בעבודה קשה" זו קושיה, "בחומר" זה קל וחומר, "ובלבנים" זה ליבון הלכה, "ובכל עבודה בשדה" זו ברייתא (זוהר ח"ג קנג, א) דברי הזוהר צריכים ביאור: וכי זו העבודה הקשה, שפרעה היה מקשה קושיות על התוספות והם היו צריכים לתרץ אותם ולעסוק בליבון ההלכה ובלימוד הברייתות? אלא, אומר הרב, אם אכן עם ישראל היו זוכים השעבוד היה מתקיים באופן המתואר בזוהר, והראיה שבחלק מהעם זה באמת התקיים כך, הלא הם שבט לוי שלא השתעבדו למצריים פיזית אלא ישבו בבתי מדרש ולמדו ועמלו להשיג מדרגות רוחניות גבוהות והיו להם קשיים גדולים בלימוד מה שלא היה בימי האבות. לכן, בעוד בני ישראל קיבלו חלק גשמי בארץ בשכר שעבודם הגופני, שבט לוי קיבלו חלק רוחני בה "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ" (דברים יח, ב). הרי לנו שהרבה דרכים למקום לקיים את הגזירות ולאו דווקא כפי שנראה לעינינו; אם המצריים היו לומדים לקח זה ולא היו מתעללים בבני ישראל לא היו נענשים כפי שנענשו.
דבר דומה מצינו בדורו של ירמיהו הנביא שניבא על חורבנה של ירושלים וסביבותיה כפי שכתוב: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה" (ירמיהו א, יד-טו) ובהמשך נבואות קשות נוספות. אבל באמצע ירמיהו מנבא: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם...זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'" (שם ב, ג-ד) שואל הרב: מה מקומה של נבואה כה מעודדת בתוך נבואות קשות על חורבן והרס של ערי יהודה?
מתרץ הרב על פי אותו רעיון: הקב"ה קורא לעמי הצפון להחריב את ירושלים. אותם גויים יכולים לטעון: עשינו את רצון השם ולא רק שלא מגיע לנו עונש אלא שאנו דורשים שכר על זה! עונה להם הקב"ה: "קודש ישראל לה', כל אכליו יאשמו רעה תבוא עליהם" אתם עתידים לתת את הדין על מה שעשיתם לישראל, וממילא אם נבוכדנצר היה נותן את ליבו לדברים הללו הוא לא היה עושה את כל מה שעשה או לפחות היה עושה את המינימום הנדרש בשביל להחריב את ירושלים ולא היה מתעלל בצורה כל כך אכזרית כפי שעשה. וכל כך למה? מפני שהגזירה היא לא חד משמעית ואפשר היה להתחמק ממנה.
הגמרא (גיטין נו.) מביאה דוגמה של מי שהתחמק מהגזירה, נירון קיסר. מסופר שם שהוא ירה חיצים לכל הרוחות ואלו נחתו לכיוון ירושלים. פגש ילד יהודי ושאל אותו: מה למדתם היום בבית המדרש? והילד ענה לו: "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל כה יד)
אמר נירון קיסר: הקב"ה רוצה להחריב את ירושלים על ידי ואחר כך להעניש אותי? ברח והתגייר, ובזכות זה יצא ממנו רבי מאיר. הרי לנו שה' לא גוזר על אף אחד להיות שליח לדבר עבירה, הרשות נתונה בידי כל אחד באיזו דרך לבחור.
עד שבא יוסף ופתר את התעלומה: הקושיה שלך, פרעה, אינה קושיה; אכן יש השגחה עליונה שגזרה גזירה: שֶׁבַע שנות שָׂבָע ואחריהן שבע שנות רעב, אבל יש מה לעשות: אפשר לצבור בר במשך שנות השָׂבָע, דבר שלא יבטל את הגזירה אבל בהחלט יקל על שנות הרעב ויאפשר לעולם לשרוד למרות הקושי הגדול. לפי זה פרעה רואה שיש תועלת במה שהראו לו מן השמיים ולכן פיתרון זה מתיישב על ליבו ומוכן לקבלו. כך מסביר הרב נבנצל שליט"א.
אולם בפועל פיתרון יוסף לא התקיים במלואו שהרי יחזקאל הנביא מנבא על מצרים: "וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה... אַרְבָּעִים שָׁנָה" (יחזקאל כט, ט-יא) ומסביר רש"י: "ארבעים ושתים שני רעבון נגזרו בחלום פרעה כנגד שלשה פעמים שנכתב החלום שבע פרות ושבע שבלים רעות: ראה וספרו ליוסף הרי שני פעמים, ויוסף אמר לו שבע הפרות הרקות והרעות ושבע השבלים הרקות-הרי ארבעים ושתים לרעב, ולא היה להם אלא שתים שנאמר "כי זה שנתיים הרעב" ומשירד יעקב למצרים פסק הרעב שהרי בשנה השלישית זרעו שנאמר "ותן זרע ונחיה" והארבעים נפרעו להם עכשיו"(שם) יוצא אם כן שאפילו שבע שנות הרעב לא התקיימו שהרי כעבור שנתיים מתחילת הרעב ירד יעקב למצרים ובירך את פרעה שהנילוס יעלה לקראתו וישקה את הארץ (רש"י מז, י) ומברכתו פסק הרעב, אבל הגזירה לא התבטלה אלא נדחתה לתקופה יותר מאוחרת.
והנה, מהצלחת יעקב אבינו לבטל זמנית את הגזירה, אפשר היה ללמוד לקח גדול: אם המצריים היו רוצים – גם הם היו יכולים לבטל את הגזירה, ואולי אפילו לגמרי, אם היו עושים את רצון ה'. אבל המצריים לא למדו לקח ולא חזרו למוטב למרות כל מה שראו במו עיניהם ולכן אותם ארבעים שנה נפרעו מאוחר יותר. יעקב אבינו מלמד את המצריים שניתן לתקן את המעשים ולשנות את אשר נגזר על האדם ועל האומה. לקח זה נלמד דווקא עכשיו, כשמתחילה להתקיים הגזירה שהתבשר אברהם אבינו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג)
המצריים היו צריכים להבין שלא מוטלת עליהם ה"מצווה" לשעבד את ישראל בפרך למרות הגזירה הרובצת עליהם; אפשר היה לפרש את השעבוד באופן שונה ממה שהיה בפועל, כגון מה שמובא בזוהר הקדוש: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" (שמות א, יד) "בעבודה קשה" זו קושיה, "בחומר" זה קל וחומר, "ובלבנים" זה ליבון הלכה, "ובכל עבודה בשדה" זו ברייתא (זוהר ח"ג קנג, א) דברי הזוהר צריכים ביאור: וכי זו העבודה הקשה, שפרעה היה מקשה קושיות על התוספות והם היו צריכים לתרץ אותם ולעסוק בליבון ההלכה ובלימוד הברייתות? אלא, אומר הרב, אם אכן עם ישראל היו זוכים השעבוד היה מתקיים באופן המתואר בזוהר, והראיה שבחלק מהעם זה באמת התקיים כך, הלא הם שבט לוי שלא השתעבדו למצריים פיזית אלא ישבו בבתי מדרש ולמדו ועמלו להשיג מדרגות רוחניות גבוהות והיו להם קשיים גדולים בלימוד מה שלא היה בימי האבות. לכן, בעוד בני ישראל קיבלו חלק גשמי בארץ בשכר שעבודם הגופני, שבט לוי קיבלו חלק רוחני בה "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ" (דברים יח, ב). הרי לנו שהרבה דרכים למקום לקיים את הגזירות ולאו דווקא כפי שנראה לעינינו; אם המצריים היו לומדים לקח זה ולא היו מתעללים בבני ישראל לא היו נענשים כפי שנענשו.
דבר דומה מצינו בדורו של ירמיהו הנביא שניבא על חורבנה של ירושלים וסביבותיה כפי שכתוב: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה" (ירמיהו א, יד-טו) ובהמשך נבואות קשות נוספות. אבל באמצע ירמיהו מנבא: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם...זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'" (שם ב, ג-ד) שואל הרב: מה מקומה של נבואה כה מעודדת בתוך נבואות קשות על חורבן והרס של ערי יהודה?
מתרץ הרב על פי אותו רעיון: הקב"ה קורא לעמי הצפון להחריב את ירושלים. אותם גויים יכולים לטעון: עשינו את רצון השם ולא רק שלא מגיע לנו עונש אלא שאנו דורשים שכר על זה! עונה להם הקב"ה: "קודש ישראל לה', כל אכליו יאשמו רעה תבוא עליהם" אתם עתידים לתת את הדין על מה שעשיתם לישראל, וממילא אם נבוכדנצר היה נותן את ליבו לדברים הללו הוא לא היה עושה את כל מה שעשה או לפחות היה עושה את המינימום הנדרש בשביל להחריב את ירושלים ולא היה מתעלל בצורה כל כך אכזרית כפי שעשה. וכל כך למה? מפני שהגזירה היא לא חד משמעית ואפשר היה להתחמק ממנה.
הגמרא (גיטין נו.) מביאה דוגמה של מי שהתחמק מהגזירה, נירון קיסר. מסופר שם שהוא ירה חיצים לכל הרוחות ואלו נחתו לכיוון ירושלים. פגש ילד יהודי ושאל אותו: מה למדתם היום בבית המדרש? והילד ענה לו: "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל כה יד)
אמר נירון קיסר: הקב"ה רוצה להחריב את ירושלים על ידי ואחר כך להעניש אותי? ברח והתגייר, ובזכות זה יצא ממנו רבי מאיר. הרי לנו שה' לא גוזר על אף אחד להיות שליח לדבר עבירה, הרשות נתונה בידי כל אחד באיזו דרך לבחור.
