פרשת מכירת יוסף טומנת בחובה כמה וכמה שאלות. כשיוסף מתקרב אל המקום בו נמצאים האחים שלו כתוב: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא" (בראשית לז', יט') מסביר רש"י (שם מט', ה') "ויאמרו איש אל אחיו וגו' מי הם? אם תאמר ראובן או יהודה הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות הרי לא הייתה שנאתן שלימה שנא': והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה וגו', יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם על כורחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים"
שואל הרב נבנצל שליט"א: אחי יוסף עוסקים עכשיו בדיני נפשות, האם להרוג את יוסף או לא, והלכה ידוע בדיני נפשות שמתחילים מהצד, דהיינו הקטנים אומרים את דעתם ראשונים שנאמר: "וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב" (שמות כג', ב') ופירש רש"י (על פי מס' סנהדרין מ) "ולא תענה על ריב- על רב, שאין חולקין על מופלא שבב"ד, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה שיאמרו את דעתם" אם כן הדיוק הוא לכאורה לא נכון שהרי אדרבה, היו צריכים להתחיל בדיבור יששכר וזבולון, שהם יותר קטנים משמעון ולוי!
עוד יש להבין: אחרי שהשליכו את יוסף לבור כתוב: "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם" (בראשית לז', כה') מה פרט זה בא ללמדנו? ועוד הרי ידוע שסנהדרין שהרגו את הנפש אסורים לאכול באותו יום כפי שאומרת הגמרא: "רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום? ת"ל "לא תאכלו על הדם" (סנהדרין סג.) למה אם כן אחי יוסף ישבו לאכול?
עוד שואל הרב: מאוחר יותר, כשעומדים האחים מול "השליט המצרי" ומתוודים בינם לבין עצמם אומרים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (שם מב', כא').
היכן מצינו שאם הנידון בדיני נפשות מתחנן על נפשו שומעים לו ו"מוותרים" לו?
מתרץ הרב את כל הקושיות האלו: האחים לא דנו את יוסף בדיני נפשות על דבר שעשה או שחשבו שעשה; הם דנו אותו בדין "רודף" על מה שחושדים בו שהוא עומד לעשות; האחים חששו שיוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם על מנת להשפיע על יעקב שיבחר ביוסף כממשיך את שושלת עם ישראל שהתחילה באברהם אבינו. לאברהם נולדו שני בנים: יצחק וישמעאל. ישמעאל נדחה ויצחק קיבל את ברכת אביו שפירושה דביקות באלוקים חיים ובתורת ה'. ליצחק נולדו שני בנים: יעקב ועשו. ושוב יש כאן בחירה בין שניהם, מי יהיה הממונה להמשיך בהנהגת האומה הישראלית ומי יידחה הצידה; יעקב נבחר על פני עשו להיות השלישי לאבות. והנה עכשיו עומדים עשרה אחים ומסתכלים במתרחש בין יוסף ליעקב, וחוששים שבחירת ה"אב" הרביעי תידחה אותם ותרחיק אותם מעם ישראל ומתורת ישראל; החשש הזה הוא המניע לכל פעילותם, הם היו בטוחים, על פי הנתונים שעמדו בפניהם שצריך לדון את יוסף בדין רודף, דהיינו: "הבא להורגך השכם להורגו". אי לכך אין כאן איסור של "לא תאכלו על הדם" (כפי שמוזכר בגמרא) ורומזת לנו התורה באומרה "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם", שלא מדובר כאן בדיני נפשות גרידא אלא בטיפול בבן אדם ש"רודף" אותם לפי דעתם המוטעת והם מנסים להתגונן מפניו.
לפי זה מובן גם מדוע לא התחילו בדיבור יששכר וזבולון, שהיו יותר קטנים משמעון ולוי, משום שלא היו צריכים להתחיל בקטנים היות ולא עסקו בדיני נפשות, ואם כן הדיוק של רש"י ומסקנתו שהפסוק מדבר על שמעון ולוי בהיות שלא מסתבר שיששכר וזבולון ידברו לפני אחיהם הגדולים הוא נכון.
מובנת גם תגובתם של האחים באומרם: "בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" כי אכן ראוי לשמוע את תחנוניו של ה"רודף" במידה והוא חוזר בו מתוכניתו, לפי הבנתם, ושוב לא ירדוף אותם, ואם כך לא הייתה שום הצדקה למכירת יוסף לעבד.
וכל זה לפי הבנתם של האחים, אך לאמתו של דבר המציאות הייתה לגמרי אחרת. התורה אומרת: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (שם לז', ב') "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו" (רש"י שם) אמנם יוסף נכשל בחשדו באחיו כי הוא פירש לא נכון את מעשיהם (עיין רש"י ושפתי חכמים שם) אבל כל מטרתו הייתה שאביו יטיף להם מוסר כדי שיחזרו למוטב; אם כך יוסף הוא לא ה"רודף" אלא שאחיו הם הרודפים אותו משום שרצו להרגו שלא כדין, ואילו היה ביכולתו היה יכול להרגם מדין "רודפים".
קשה מאוד להבין את כל הסוגיה הזאת, איך באמת נכשלו האחים בחשדות הדדיים בלי לברר את העובדות לעומק, ואם כי עליהם אמרו חז"ל ש"השוחד יעוור פיקחים", כי קינאו ביוסף בגלל כותונת פסים, אבל הקושיה גם על יוסף מדוע לא שוחח עם אחיו על מנת לוודא שמה שהוא חשב שהם עשו זה היה באמת מה שהוא הבין; שיחה ביניהם הייתה משנה את הכל וגם אם לא היו מצליחים להכריע מי הוא הצודק היו מגיעים ל"רבי" כל אחד וטענתו והוא היה מכריע. גם התנהגותו של יעקב אבינו לא מובנת – למרות שהרגיש במתיחות בין האחים לא נכנס לעובי הקורה להשכין שלום בין האחים.
הקושיות רבות אבל נקודה אחת ברורה לפנינו: כששלח יעקב אבינו את יוסף לראות את שלום אחיו כתוב: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" (שם יד') "והלא חברון בהר, שנא': "ויעלו בנגב ויבא עד חברון"!? אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון" (רש"י שם) מה שלעינינו נראית פרשה סתומה, סכסוך בין אחים על רקע קנאה, אינו אלא חלק מתוכנית אלוקית עתיק יומין שהקב"ה כבר גילה לאברהם אבינו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שם טו', יג') התוכנית חייבת להתבצע והירידה הצפויה למצרים קרובה לבוא, אם כן אין צורך לחפש סיבה לשתיקתו של יעקב אבינו או להתנהגותם של האחים. אמנם האדם צריך תמיד להשתדל בכל האמצעים האפשריים על מנת למנוע כל צרה שלא תבוא אבל לא תמיד מובטחת לו הצלחה. "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט', כא') אך על דבר אחד הוא יכול להיות רגוע, עצת ה' היא תמיד לטובה למרות שלעינינו נראה אחרת.
שואל הרב נבנצל שליט"א: אחי יוסף עוסקים עכשיו בדיני נפשות, האם להרוג את יוסף או לא, והלכה ידוע בדיני נפשות שמתחילים מהצד, דהיינו הקטנים אומרים את דעתם ראשונים שנאמר: "וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב" (שמות כג', ב') ופירש רש"י (על פי מס' סנהדרין מ) "ולא תענה על ריב- על רב, שאין חולקין על מופלא שבב"ד, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה שיאמרו את דעתם" אם כן הדיוק הוא לכאורה לא נכון שהרי אדרבה, היו צריכים להתחיל בדיבור יששכר וזבולון, שהם יותר קטנים משמעון ולוי!
עוד יש להבין: אחרי שהשליכו את יוסף לבור כתוב: "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם" (בראשית לז', כה') מה פרט זה בא ללמדנו? ועוד הרי ידוע שסנהדרין שהרגו את הנפש אסורים לאכול באותו יום כפי שאומרת הגמרא: "רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום? ת"ל "לא תאכלו על הדם" (סנהדרין סג.) למה אם כן אחי יוסף ישבו לאכול?
עוד שואל הרב: מאוחר יותר, כשעומדים האחים מול "השליט המצרי" ומתוודים בינם לבין עצמם אומרים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (שם מב', כא').
היכן מצינו שאם הנידון בדיני נפשות מתחנן על נפשו שומעים לו ו"מוותרים" לו?
מתרץ הרב את כל הקושיות האלו: האחים לא דנו את יוסף בדיני נפשות על דבר שעשה או שחשבו שעשה; הם דנו אותו בדין "רודף" על מה שחושדים בו שהוא עומד לעשות; האחים חששו שיוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם על מנת להשפיע על יעקב שיבחר ביוסף כממשיך את שושלת עם ישראל שהתחילה באברהם אבינו. לאברהם נולדו שני בנים: יצחק וישמעאל. ישמעאל נדחה ויצחק קיבל את ברכת אביו שפירושה דביקות באלוקים חיים ובתורת ה'. ליצחק נולדו שני בנים: יעקב ועשו. ושוב יש כאן בחירה בין שניהם, מי יהיה הממונה להמשיך בהנהגת האומה הישראלית ומי יידחה הצידה; יעקב נבחר על פני עשו להיות השלישי לאבות. והנה עכשיו עומדים עשרה אחים ומסתכלים במתרחש בין יוסף ליעקב, וחוששים שבחירת ה"אב" הרביעי תידחה אותם ותרחיק אותם מעם ישראל ומתורת ישראל; החשש הזה הוא המניע לכל פעילותם, הם היו בטוחים, על פי הנתונים שעמדו בפניהם שצריך לדון את יוסף בדין רודף, דהיינו: "הבא להורגך השכם להורגו". אי לכך אין כאן איסור של "לא תאכלו על הדם" (כפי שמוזכר בגמרא) ורומזת לנו התורה באומרה "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם", שלא מדובר כאן בדיני נפשות גרידא אלא בטיפול בבן אדם ש"רודף" אותם לפי דעתם המוטעת והם מנסים להתגונן מפניו.
לפי זה מובן גם מדוע לא התחילו בדיבור יששכר וזבולון, שהיו יותר קטנים משמעון ולוי, משום שלא היו צריכים להתחיל בקטנים היות ולא עסקו בדיני נפשות, ואם כן הדיוק של רש"י ומסקנתו שהפסוק מדבר על שמעון ולוי בהיות שלא מסתבר שיששכר וזבולון ידברו לפני אחיהם הגדולים הוא נכון.
מובנת גם תגובתם של האחים באומרם: "בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" כי אכן ראוי לשמוע את תחנוניו של ה"רודף" במידה והוא חוזר בו מתוכניתו, לפי הבנתם, ושוב לא ירדוף אותם, ואם כך לא הייתה שום הצדקה למכירת יוסף לעבד.
וכל זה לפי הבנתם של האחים, אך לאמתו של דבר המציאות הייתה לגמרי אחרת. התורה אומרת: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (שם לז', ב') "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו" (רש"י שם) אמנם יוסף נכשל בחשדו באחיו כי הוא פירש לא נכון את מעשיהם (עיין רש"י ושפתי חכמים שם) אבל כל מטרתו הייתה שאביו יטיף להם מוסר כדי שיחזרו למוטב; אם כך יוסף הוא לא ה"רודף" אלא שאחיו הם הרודפים אותו משום שרצו להרגו שלא כדין, ואילו היה ביכולתו היה יכול להרגם מדין "רודפים".
קשה מאוד להבין את כל הסוגיה הזאת, איך באמת נכשלו האחים בחשדות הדדיים בלי לברר את העובדות לעומק, ואם כי עליהם אמרו חז"ל ש"השוחד יעוור פיקחים", כי קינאו ביוסף בגלל כותונת פסים, אבל הקושיה גם על יוסף מדוע לא שוחח עם אחיו על מנת לוודא שמה שהוא חשב שהם עשו זה היה באמת מה שהוא הבין; שיחה ביניהם הייתה משנה את הכל וגם אם לא היו מצליחים להכריע מי הוא הצודק היו מגיעים ל"רבי" כל אחד וטענתו והוא היה מכריע. גם התנהגותו של יעקב אבינו לא מובנת – למרות שהרגיש במתיחות בין האחים לא נכנס לעובי הקורה להשכין שלום בין האחים.
הקושיות רבות אבל נקודה אחת ברורה לפנינו: כששלח יעקב אבינו את יוסף לראות את שלום אחיו כתוב: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" (שם יד') "והלא חברון בהר, שנא': "ויעלו בנגב ויבא עד חברון"!? אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון" (רש"י שם) מה שלעינינו נראית פרשה סתומה, סכסוך בין אחים על רקע קנאה, אינו אלא חלק מתוכנית אלוקית עתיק יומין שהקב"ה כבר גילה לאברהם אבינו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שם טו', יג') התוכנית חייבת להתבצע והירידה הצפויה למצרים קרובה לבוא, אם כן אין צורך לחפש סיבה לשתיקתו של יעקב אבינו או להתנהגותם של האחים. אמנם האדם צריך תמיד להשתדל בכל האמצעים האפשריים על מנת למנוע כל צרה שלא תבוא אבל לא תמיד מובטחת לו הצלחה. "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט', כא') אך על דבר אחד הוא יכול להיות רגוע, עצת ה' היא תמיד לטובה למרות שלעינינו נראה אחרת.
