פרשתנו מתארת מקרה חמור ביותר בו שכם בן חמור החוי – נשיא הארץ, לוקח את דינה בת יעקב ומענה אותה, ואח"כ מבקש מאביו לקחת אותה לאישה. חמור ניגש אל יעקב ומנהל משא ומתן בו הוא מציע קשרי נישואין בין בני יעקב לבני עמו. "הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה" (בראשית לד', יב') בתגובה להצעת חמור החוי, בני יעקב אומרים לו שאינם יכולים לתת את בנותיהם לערלים; "אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר: וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד" (שם טו', טז') כמובן שכל כוונתם הייתה לשחרר את דינה אחותם שכידוע עדיין הייתה כלואה בידי שכם.
ואכן שכם מצליח לשכנע את בני עמו למול את עצמם. "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (שם כה') מסביר רש"י: בטח "בטוחים היו על כוחו של זקן" הם לא סמכו על כוחם ועוצם ידם וגם לא בחוכמתם שגרמו לכל העיר להיות כואבים; ברור שתכננו מהלך זה משום שצריך לפעול על פי הטבע אבל בעצם הם סמכו על זכותו של יעקב אבינו ולא על תוכניתם. כך מסביר הרב נבנצל שליט"א. ולמרות זאת יעקב אבינו מותח עליהם ביקורת קשה: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (שם ל') הטענה של יעקב היא שהסיכון על פי הטבע הוא גדול מדי. אולם שמעון ולוי עונים לו: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (שם לא') וכאן מסתיימת סוגיה זו, כשזכות "המילה האחרונה" היא בידי שמעון ולוי. והנה התורה מספרת לנו "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (שם לה' ה') ובכל זאת יעקב חוזר ומוכיח אותם לפני מותו על מעשה שכם.
לכאורה טענת שמעון ולוי היא חזקה, הם יוצאים למלחמה על קידוש ה' לאחר ששכם פגע בכבוד יעקב ופגיעה זו תחליש את השפעת יעקב על העמים שסביבו, והרי הם צריכים להמשיך את עבודתו של אברהם אבינו לקרב את האנשים להסתופף תחת כנפי השכינה. כשהמטרה היא קידוש ה' מותר להיכנס לסכנה כזו. הרמב"ם אומר שכשיהודי נלחם במטרה של יחוד ה' מובטח לו שיחזור לביתו בריא ושלם, כפי שאמרה אביגיל לדוד המלך: "כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ" (שמו"א כה', כח')
אולם יעקב אבינו מבחין שכוונת בניו היא לא נקייה לגמרי מכל נגיעה אישית. ודאי שכוונתם היא קידוש ה' אבל יש כאן תערובת "שלא לשמה", אמנם קטנה ביותר עד כדי כך שלא מורגשת על ידם, אבל אע"פ כן התערובת קיימת.
אולי הדבר רמוז בפסוק: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה" (שם) שתגובתם החריפה נבעה מזה שהיא אחותם ורוצים לנקום את נקמתה, עובדה שממעיטה את טוהר המעשה ולכן הטענה של יעקב היא שהסיכון שנטלו על עצמם הוא גבוה מדי. אולי בגלל זה מסתיימת הסוגיה במילה "אחותנו"; אומר הרב, ייתכן שברגע ששמעון ולוי הוציאו מילה זו מפיהם הבינו שכוונתם לא הייתה רק לשם שמיים ושוב לא היה צורך להוכיחם יותר.
שלמה המלך אומר: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט" (קהלת י', א') דהיינו: כשם שזבובים יכולים לקלקל ולהבאיש שמן טוב למרות הבשמים שבו, כך מעט סכלות מעורבת במעשה יכולה לקלקל החכמה שבמעשה.
אומר הרב: דוגמה לכך שמשון שכידוע היה קדוש מבטן אימו ובמשך כל חייו היה נזיר והושיע את ישראל, ובכל זאת נושא נשים נוכריות ונכשל בהן; וכן שלמה המלך, החכם מכל אדם שזכה לבנות את בית המקדש, גם הוא נושא נשים נוכריות ונכשל בהן. הרב דסלר זצ"ל מסביר שידעו ברוח הקודש שחייבים לשאת את אותם נשים, אצל שמשון כתוב בפירוש: "כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים יד', ד') ושלמה המלך עשה זאת כדי לקרב אליו את כל העמים וכך לקרב אותם לקב"ה. אם כך למה שניהם נכשלו? הרי כוונתם הייתה לשם שמיים! הגמרא אומרת על שמשון: "בתר ישרותיה אזל"(סוטה ט.) דהיינו: שמשון ידע שעיניו הן דוגמה של מעלה, ראייתן ראייה רוחנית, והוא תלה את כבודו בעיניו ובכך נפל ברשת דקה מאוד של גאווה; היה צריך לייחס תכונה זו אך ורק למלך הכבוד. וכן שלמה המלך חשב שביכולתו להרבות נשים משום שליבו אינו כמו ליבם של שאר מלכים, ולמרות האיסור המפורש "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז', יז') הוא אומר "אני ארבה ולא אסור" ונכשל בזה שתלה את הכישרון בעצמו ולא בקב"ה. הרי לנו דוגמאות של "זבובי מוות" לא מורגשות של שני גדולי עולם, שלולי שחז"ל דיברו על זה לא היינו מעזים לומר את הדברים, ובשני המקרים פגעו בדברים העומדים ברומו של עולם.
קשה מאד לגלות מה עובר בתוך הלב פנימה; הרבה פעמים אנחנו עושים מעשים באשליה שהם באמת לשם שמיים אבל לצערנו מעורבים בהם אותם "זבובי המוות" שמסוגלים לקלקל אותם בלי מאמץ גדול במיוחד. כבר אמרו חז"ל: "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים" (אבות פ"ב, טו') למה חכמנו השתמשו במילה "וכל"? אומר על כך הרבי מקוצק: כי גם ה"לשם שמיים" שלך צריך להיות לשם שמיים...
אותם חיידקים רוחניים הנמצאים בלב אפשר לגלותם על ידי "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ', כז') באמצעות קיום המצוות ואורה של תורה ניתן, אמנם במאמץ גדול, להבחין בסטיות השליליות שבמעשנו ולתקן אותם בזמן.
ואכן שכם מצליח לשכנע את בני עמו למול את עצמם. "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (שם כה') מסביר רש"י: בטח "בטוחים היו על כוחו של זקן" הם לא סמכו על כוחם ועוצם ידם וגם לא בחוכמתם שגרמו לכל העיר להיות כואבים; ברור שתכננו מהלך זה משום שצריך לפעול על פי הטבע אבל בעצם הם סמכו על זכותו של יעקב אבינו ולא על תוכניתם. כך מסביר הרב נבנצל שליט"א. ולמרות זאת יעקב אבינו מותח עליהם ביקורת קשה: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (שם ל') הטענה של יעקב היא שהסיכון על פי הטבע הוא גדול מדי. אולם שמעון ולוי עונים לו: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (שם לא') וכאן מסתיימת סוגיה זו, כשזכות "המילה האחרונה" היא בידי שמעון ולוי. והנה התורה מספרת לנו "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (שם לה' ה') ובכל זאת יעקב חוזר ומוכיח אותם לפני מותו על מעשה שכם.
לכאורה טענת שמעון ולוי היא חזקה, הם יוצאים למלחמה על קידוש ה' לאחר ששכם פגע בכבוד יעקב ופגיעה זו תחליש את השפעת יעקב על העמים שסביבו, והרי הם צריכים להמשיך את עבודתו של אברהם אבינו לקרב את האנשים להסתופף תחת כנפי השכינה. כשהמטרה היא קידוש ה' מותר להיכנס לסכנה כזו. הרמב"ם אומר שכשיהודי נלחם במטרה של יחוד ה' מובטח לו שיחזור לביתו בריא ושלם, כפי שאמרה אביגיל לדוד המלך: "כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ" (שמו"א כה', כח')
אולם יעקב אבינו מבחין שכוונת בניו היא לא נקייה לגמרי מכל נגיעה אישית. ודאי שכוונתם היא קידוש ה' אבל יש כאן תערובת "שלא לשמה", אמנם קטנה ביותר עד כדי כך שלא מורגשת על ידם, אבל אע"פ כן התערובת קיימת.
אולי הדבר רמוז בפסוק: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה" (שם) שתגובתם החריפה נבעה מזה שהיא אחותם ורוצים לנקום את נקמתה, עובדה שממעיטה את טוהר המעשה ולכן הטענה של יעקב היא שהסיכון שנטלו על עצמם הוא גבוה מדי. אולי בגלל זה מסתיימת הסוגיה במילה "אחותנו"; אומר הרב, ייתכן שברגע ששמעון ולוי הוציאו מילה זו מפיהם הבינו שכוונתם לא הייתה רק לשם שמיים ושוב לא היה צורך להוכיחם יותר.
שלמה המלך אומר: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט" (קהלת י', א') דהיינו: כשם שזבובים יכולים לקלקל ולהבאיש שמן טוב למרות הבשמים שבו, כך מעט סכלות מעורבת במעשה יכולה לקלקל החכמה שבמעשה.
אומר הרב: דוגמה לכך שמשון שכידוע היה קדוש מבטן אימו ובמשך כל חייו היה נזיר והושיע את ישראל, ובכל זאת נושא נשים נוכריות ונכשל בהן; וכן שלמה המלך, החכם מכל אדם שזכה לבנות את בית המקדש, גם הוא נושא נשים נוכריות ונכשל בהן. הרב דסלר זצ"ל מסביר שידעו ברוח הקודש שחייבים לשאת את אותם נשים, אצל שמשון כתוב בפירוש: "כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים יד', ד') ושלמה המלך עשה זאת כדי לקרב אליו את כל העמים וכך לקרב אותם לקב"ה. אם כך למה שניהם נכשלו? הרי כוונתם הייתה לשם שמיים! הגמרא אומרת על שמשון: "בתר ישרותיה אזל"(סוטה ט.) דהיינו: שמשון ידע שעיניו הן דוגמה של מעלה, ראייתן ראייה רוחנית, והוא תלה את כבודו בעיניו ובכך נפל ברשת דקה מאוד של גאווה; היה צריך לייחס תכונה זו אך ורק למלך הכבוד. וכן שלמה המלך חשב שביכולתו להרבות נשים משום שליבו אינו כמו ליבם של שאר מלכים, ולמרות האיסור המפורש "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז', יז') הוא אומר "אני ארבה ולא אסור" ונכשל בזה שתלה את הכישרון בעצמו ולא בקב"ה. הרי לנו דוגמאות של "זבובי מוות" לא מורגשות של שני גדולי עולם, שלולי שחז"ל דיברו על זה לא היינו מעזים לומר את הדברים, ובשני המקרים פגעו בדברים העומדים ברומו של עולם.
קשה מאד לגלות מה עובר בתוך הלב פנימה; הרבה פעמים אנחנו עושים מעשים באשליה שהם באמת לשם שמיים אבל לצערנו מעורבים בהם אותם "זבובי המוות" שמסוגלים לקלקל אותם בלי מאמץ גדול במיוחד. כבר אמרו חז"ל: "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים" (אבות פ"ב, טו') למה חכמנו השתמשו במילה "וכל"? אומר על כך הרבי מקוצק: כי גם ה"לשם שמיים" שלך צריך להיות לשם שמיים...
אותם חיידקים רוחניים הנמצאים בלב אפשר לגלותם על ידי "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ', כז') באמצעות קיום המצוות ואורה של תורה ניתן, אמנם במאמץ גדול, להבחין בסטיות השליליות שבמעשנו ולתקן אותם בזמן.
