בתחילת הפרשה אחרי שמתוארת לידתם של יעקב ועשו, התורה מתארת מקרה שטעון ביאור "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם" (בראשית כה, כט-ל).
שואל הרב נבנצל שליט"א: נניח שאדם ניכנס לחנות בגדים ומבקש לקנות חליפה כחולה, לא מסתבר שיקראו לקונה "כחול", וגם אם מישהו יחליט לקרא לו כך אין טעם להנציח דבר כזה בתורה לדורות. אם כן קשה: מדוע התורה אומרת "עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם"? וכי מפני שעשו ביקש לאכול תבשיל אדום ראוי לקרוא לו אֱדוֹם? ולא רק לו אלא גם לאומה היוצאת ממנו מייחסים את השם אֱדוֹם בגלל שפעם אחת אבי האומה ביקש מאחיו תבשיל אדום-מה ההיגיון בזה?
מסביר הרב: הגמרא אומרת: "אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו" (ב"ב טז:) שהרי ההלכה ידועה שלאבל אסור לאכול משלו בסעודה הראשונה שלאחר קבורת מתו, "סעודת הבראה", לכן יעקב מכין ליצחק סעודה; ולמה דווקא תבשיל עדשים? אומרת הגמרא שיש בעדשים רמז לאבלות: כשם שלעדשה אין פה ("אין לה סדק כמו לשאר קטניות" (רש"י)) אף לאבל אין לו פה ("שהוא יושב ודומם"(רש"י שם)) ועוד: מה עדשה זו מגולגלת אף אבלות מגלגלת ומחזרת על באי עולם, פעם אדם זה אבל ופעם אדם אחר.
והנה עשו ידע על פטירתו של אברהם אבינו. הגמרא אומרת (שם צא.) שביום פטירתו עמדו גדולי אומות העולם בשורה ואמרו "אוי לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה". הרי שאירוע זה עשה רושם בכל העולם ואי אפשר לומר שעשו לא שמע באותו יום "חדשות"; הוא גם גדל בביתו של יצחק אבינו וידע טוב מאוד למה ומתי אוכלים תבשיל עדשים. אבל הוא רעב מאוד עכשיו ומתחשק לו לאכול מהתבשיל הזה, אלא שלא נעים לבקש במפורש לאכול מהאוכל שהכינו עבור אבא...אם כן מה עושים? מעמידים פנים כאילו לא יודעים מה זה, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה "לא יודע מה זה" "לא שמתי לב במה זה מדובר, אולי זה מרק עגבניות?" "אם הייתי יודע לא הייתי מעיז לבקש..." זו שיטתו של עשו: צביעות!
ועכשיו הכל מובן, "עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם" על שם הצביעות שלו, שעשה את עצמו כאילו לא יודע מה קרה על מנת שיוכל לאכול מהתבשיל ולהישאר "צדיק". תכונה זו מאפיינת את עשו מאז היותו נער. התורה אומרת: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד" (שם כז) מסביר רש"י : "כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת כוכבים" "יודע ציד – לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן כסבור אביו שהוא מדקדק במצות" צביעות זו הוריש עשו לצאצאיו אחריו ולכן האומה כולה נקראת "אדום". לא בכדי אמרו חז"ל : "עשו היה נמשל לחזיר שנאמר: "יכרסמנה חזיר מיער", החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים" (רש"י שם כו', לד') ההיסטוריה הוכיחה את הצביעות של אומה זו. הכנסייה הנוצרית הרומאית קראה לעצמה "דת האהבה והרחמים" וכולם יודעים שאהבה זו הייתה רק ב"הגדרה", שהרי בשם אותה אהבה רצחו את כל מי שחלק עליהם, ולא רק את היהודים – גם ביניהם נלחמו באכזריות.
מאוחר יותר מלכות אדום קראו לעצמם "גן עדן סוציאליסטי". ימים הוכיחו כמה רע ומר היה למי שחי ב"גן עדן" זה. זו הצביעות המאפיינת את אדום שמראים את עצמם כשוחרי שלום בזמן שמהותם האמיתית היא רשע ואכזריות.
כתגובה לבקשתו של עשו יעקב מציע לו: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי" (שם לא') העבודה העתידית בבית המקדש תיעשה על ידי הבכורות ויעקב יודע שאין רשע זה ראוי לה. לכן הוא מציע שעשו ימכור לו את הבכורה כדי שיעקב יהיה הכוהן שיקריב את הקורבנות לה'. עשו שואל אותו: "מה טיבה של עבודה זו?" ויעקב עונה לו: "כמה אזהרות ועונשים ומיתות תלויים בה". אומר עשו: "הנה אנוכי הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה?" "אני ירא שמיים ולא רוצה להתחייב מיתה! עדיף שתהיה אתה הבכור" קשה מאוד לוותר על שתיית יין ולשמור על טהרה בשביל העבודה, ומצד שני קשה לוותר על תדמית של צדיק ולכן הוא מעביר את הבכורה ליעקב בכבוד רב. אבל האמת היא שעשו כלל לא מעוניין בה כפי שמעיד הכתוב: "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" (שם לד') "העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום" (רש"י שם).
במשך שנים עשו לא הרגיש שחסרה לו הבכורה, ההפך- הוא אמר לחבריו: "תראו את הטיפש הזה יעקב, נתן לי נזיד עדשים ללא תמורה ממשית" (בראשית רבה) . רק לאחר עשרות שנים כשיצחק בירך את יעקב, עשו פתאום נזכר "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (שם כו', לו').
חז"ל אמרו "חכמה בגויים – תאמין" יכולה להיות השגת ידיעות במדרגה גבוה בגויים. אבל "תורה בגויים-אל תאמין" ידיעות הללו לעולם לא יהיו "תורה" בשבילם, לא יורו להם שום שינוי בהתנהגותם, כי החכמה תישאר תמיד חיצונית להם ולא תשפיע על פנימיותם. אמנם יש יוצאים מן הכלל והם "חסידי אומות העולם" שמקבלים עליהם שבע מצוות בני נח, אבל באופן כללי החכמה לא מורה להם שום דרך.
מוסר גדול יש לנו ללמוד מסוגיה זו: צריכים להקפיד להיות בגדר של "תוכו כברו", שתהיה תמיד הרמוניה בין החיצוניות לפנימיות שלנו ולא נלמד מתרבויות זרות ליהדות המתנהגות בסתירה גמורה בין דעותיהן למעשיהן.
שואל הרב נבנצל שליט"א: נניח שאדם ניכנס לחנות בגדים ומבקש לקנות חליפה כחולה, לא מסתבר שיקראו לקונה "כחול", וגם אם מישהו יחליט לקרא לו כך אין טעם להנציח דבר כזה בתורה לדורות. אם כן קשה: מדוע התורה אומרת "עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם"? וכי מפני שעשו ביקש לאכול תבשיל אדום ראוי לקרוא לו אֱדוֹם? ולא רק לו אלא גם לאומה היוצאת ממנו מייחסים את השם אֱדוֹם בגלל שפעם אחת אבי האומה ביקש מאחיו תבשיל אדום-מה ההיגיון בזה?
מסביר הרב: הגמרא אומרת: "אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו" (ב"ב טז:) שהרי ההלכה ידועה שלאבל אסור לאכול משלו בסעודה הראשונה שלאחר קבורת מתו, "סעודת הבראה", לכן יעקב מכין ליצחק סעודה; ולמה דווקא תבשיל עדשים? אומרת הגמרא שיש בעדשים רמז לאבלות: כשם שלעדשה אין פה ("אין לה סדק כמו לשאר קטניות" (רש"י)) אף לאבל אין לו פה ("שהוא יושב ודומם"(רש"י שם)) ועוד: מה עדשה זו מגולגלת אף אבלות מגלגלת ומחזרת על באי עולם, פעם אדם זה אבל ופעם אדם אחר.
והנה עשו ידע על פטירתו של אברהם אבינו. הגמרא אומרת (שם צא.) שביום פטירתו עמדו גדולי אומות העולם בשורה ואמרו "אוי לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה". הרי שאירוע זה עשה רושם בכל העולם ואי אפשר לומר שעשו לא שמע באותו יום "חדשות"; הוא גם גדל בביתו של יצחק אבינו וידע טוב מאוד למה ומתי אוכלים תבשיל עדשים. אבל הוא רעב מאוד עכשיו ומתחשק לו לאכול מהתבשיל הזה, אלא שלא נעים לבקש במפורש לאכול מהאוכל שהכינו עבור אבא...אם כן מה עושים? מעמידים פנים כאילו לא יודעים מה זה, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה "לא יודע מה זה" "לא שמתי לב במה זה מדובר, אולי זה מרק עגבניות?" "אם הייתי יודע לא הייתי מעיז לבקש..." זו שיטתו של עשו: צביעות!
ועכשיו הכל מובן, "עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם" על שם הצביעות שלו, שעשה את עצמו כאילו לא יודע מה קרה על מנת שיוכל לאכול מהתבשיל ולהישאר "צדיק". תכונה זו מאפיינת את עשו מאז היותו נער. התורה אומרת: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד" (שם כז) מסביר רש"י : "כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת כוכבים" "יודע ציד – לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן כסבור אביו שהוא מדקדק במצות" צביעות זו הוריש עשו לצאצאיו אחריו ולכן האומה כולה נקראת "אדום". לא בכדי אמרו חז"ל : "עשו היה נמשל לחזיר שנאמר: "יכרסמנה חזיר מיער", החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים" (רש"י שם כו', לד') ההיסטוריה הוכיחה את הצביעות של אומה זו. הכנסייה הנוצרית הרומאית קראה לעצמה "דת האהבה והרחמים" וכולם יודעים שאהבה זו הייתה רק ב"הגדרה", שהרי בשם אותה אהבה רצחו את כל מי שחלק עליהם, ולא רק את היהודים – גם ביניהם נלחמו באכזריות.
מאוחר יותר מלכות אדום קראו לעצמם "גן עדן סוציאליסטי". ימים הוכיחו כמה רע ומר היה למי שחי ב"גן עדן" זה. זו הצביעות המאפיינת את אדום שמראים את עצמם כשוחרי שלום בזמן שמהותם האמיתית היא רשע ואכזריות.
כתגובה לבקשתו של עשו יעקב מציע לו: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי" (שם לא') העבודה העתידית בבית המקדש תיעשה על ידי הבכורות ויעקב יודע שאין רשע זה ראוי לה. לכן הוא מציע שעשו ימכור לו את הבכורה כדי שיעקב יהיה הכוהן שיקריב את הקורבנות לה'. עשו שואל אותו: "מה טיבה של עבודה זו?" ויעקב עונה לו: "כמה אזהרות ועונשים ומיתות תלויים בה". אומר עשו: "הנה אנוכי הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה?" "אני ירא שמיים ולא רוצה להתחייב מיתה! עדיף שתהיה אתה הבכור" קשה מאוד לוותר על שתיית יין ולשמור על טהרה בשביל העבודה, ומצד שני קשה לוותר על תדמית של צדיק ולכן הוא מעביר את הבכורה ליעקב בכבוד רב. אבל האמת היא שעשו כלל לא מעוניין בה כפי שמעיד הכתוב: "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" (שם לד') "העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום" (רש"י שם).
במשך שנים עשו לא הרגיש שחסרה לו הבכורה, ההפך- הוא אמר לחבריו: "תראו את הטיפש הזה יעקב, נתן לי נזיד עדשים ללא תמורה ממשית" (בראשית רבה) . רק לאחר עשרות שנים כשיצחק בירך את יעקב, עשו פתאום נזכר "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (שם כו', לו').
חז"ל אמרו "חכמה בגויים – תאמין" יכולה להיות השגת ידיעות במדרגה גבוה בגויים. אבל "תורה בגויים-אל תאמין" ידיעות הללו לעולם לא יהיו "תורה" בשבילם, לא יורו להם שום שינוי בהתנהגותם, כי החכמה תישאר תמיד חיצונית להם ולא תשפיע על פנימיותם. אמנם יש יוצאים מן הכלל והם "חסידי אומות העולם" שמקבלים עליהם שבע מצוות בני נח, אבל באופן כללי החכמה לא מורה להם שום דרך.
מוסר גדול יש לנו ללמוד מסוגיה זו: צריכים להקפיד להיות בגדר של "תוכו כברו", שתהיה תמיד הרמוניה בין החיצוניות לפנימיות שלנו ולא נלמד מתרבויות זרות ליהדות המתנהגות בסתירה גמורה בין דעותיהן למעשיהן.
