בסוף הפרשה התורה מתארת את עקידתו של יצחק אבינו התופסת מקום נכבד ביהדות: כל בוקר פותחים בה את תפילת שחרית ומבקשים: "כשם שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך..." וכו', ביום השני של ראש השנה קוראים בתורה את פרשת העקידה ומזכירים אותה בברכת זיכרונות: "ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור", ותוקעים בשופר של איל כדי להזכיר זכותו של אברהם אבינו.
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מה הגדולה המיוחדת של אברהם אבינו שהלך לשחוט את בנו? הרי במשך ההיסטוריה של עם ישראל הרבה יהודים מסרו את עצמם ואם בניהם למיתה על קידוש השם! מה עוד שבסוף אברהם לא שחט את יצחק כפי שה' ציוה אותו: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית כב', יב'). הגמרא (גיטין נז:) מספרת על אישה שבניה נהרגו על ידי הקיסר משום שלא הסכימו לעבוד עבודה זרה. כשהקיסר ניסה לשכנע את הקטן שבהם שיתכופף כדי להרים חפץ מהרצפה ובכך לשמור על "כבוד מלכות" והלה סירב בטענה "חבל עלך קיסר, אני לא מוכן לפגוע בכבוד השי"ת" ציוה הקיסר להוציאו להורג. אימו ביקשה לחבק את בנה ואמרה לו: "לכו כולכם לאברהם אבינו ותאמרו לו – אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות".רואים אם כן שהיו ניסיונות אפילו יותר קשים מזה של עקידת יצחק!
מתרץ הרב (על פי הג"ר חיים מוולוז'ין זצ"ל) הפסוק אומר: "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" (משלי כ', ז') דהיינו: המידות שהצדיק טרח להשיגן יהיו מוטבעות בטבע בניו, וביגיעה קטנה יחסית יוכלו גם הם להשיגן; וזו הסיבה שרבים מוסרים את עצמם על קידוש השם כשהאמת היא שכוח זה ירשו מאברהם אביהם שמסר את נפשו באור כשדים ובניסיון העקידה, וכן כל עשרה ניסיונות שעמד בהם אברהם בהצלחה ישרו את השטח לבניו אחריו שיוכלו להתמודד במצבים דומים, כגון: התעוררות לאדם פתאום לעלות לארץ הקודש הנובעת מניסיון "לך לך"; או למשל לדעת לקבל את כל הבא עלינו בידיעה ש"כל מה דעביד רחמנה לטב עביד", ידיעה הנובעת מניסיון הרעב ששרר בארץ ובעקבותיו נאלץ אברהם אבינו לרדת למצרים ולא הרהר אחר מידותיו של השי"ת. יוצא מכאן שגדולתו של אברהם אבינו היא בכך שהטביע בתוך עם ישראל את ה"מסירות נפש", וכל אלו שמסרו את נפשם על קידוש השם, קיבלו כוח זה כירושה ממנו.
על פי זה מסביר הרב (ע"פ הר"ג חיים שמואלביץ זצ"ל) ה"פשט" במעשה המובא לעיל: כוונתה של אותה אישה שבניה נהרגו לא הייתה ח"ו להתגאות בפני אברהם אבינו ולומר שהיא גדולה ממנו; כוונתה הייתה לומר לו: "ראה כמה עמוק הוא הרושם שעשתה העקידה שלך, שמכוח זה הצלחתי אני להגיע לעקידה של שבעה מזבחות".
דרך נוספת לתרץ את קושייתנו מה הגדולה המיוחדת של אברהם אבינו בזה שהסכים לשחוט את בנו היא כדלהלן: התורה אומרת על משה רבינו:"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה"(דבר' לד, י) במה מתבטא ההבדל בין נבואתו של משה לשאר נביאים? אחד מהדברים הוא מה שהתורה אומרת על סוג נבואתו של משה: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב', ח') המראה שרואים שאר הנביאים הוא בבחינת "חידות", דבר לא כל כך ברור שטעון פענוח, מה שאין כן משה רבינו – הוא רואה נבואה ברורה לחלוטין. כמובן שמעלה זו נובעת ממדרגתו הגדולה של משה – מדרגה שהיא חיונית למי שצריך להעביר את התורה מהשי"ת לישראל באופן מדויק. לולי מדרגת נבואה כזו היה אפשר לטעון על כל מצווה שאולי משה לא הבין במדויק את כוונת ה', למשל כשכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" אולי הכוונה ל"חֶלב". לכן כדי למנוע טענות מסוג זה הוא ראה דברים ברורים לגמרי.
על פי הסבר זה אומר הרב (בשם הרב שך זצ"ל) עצם שחיטתו של יצחק לא היה ניסיון גדול לאברהם אבינו, שכן הקב"ה ציוה אותו ולא שייך לעבור על דבריו. הניסיון היה איך לפרש את הנבואה שנאמרה לו, שהרי אברהם אבינו, כמו כל שאר הנביאים (חוץ ממשה) רואה "חידות" ולא מראה חד משמעי, וממילא יש מקום לפתור את החידה באופנים שונים.
אלא שהפיתרון חייב להיות כמה שיותר קרוב אל האמת שנראה לו. אם כן אברהם היה יכול לפרש את הנבואה "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (בראשית כב', ב') שצריך להעלות אותו למזבח ולהורידו, או שצריך לשלוח אותו ללמוד בישיבת שם ועבר, או כל דבר אחר ובלבד לא לקפח את חיי בנו. אבל אברהם אבינו מפרש את הנבואה בדרך שנראית לו יותר אמיתית למרות שהוא יקריב את בנו. לכן אומר לו ה': "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקים אַתָּה" (שם יב') כי פירשת את החידה באופן האמיתי ביותר, "וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (שם) לא נתת לשום נגיעה אישית להטות את דעתך. זוהי מעלתו העצומה של אברהם אבינו.
מוסיף הרב על דברי הרב שך זצ"ל: בזמן העקידה יצחק היה בן 37 שנה ובמדרגת נביא. והנה הגמרא אומרת שכשנביא רואה מראה נבואה לא רק הוא רואה אותו אלא כל שאר הנביאים רואים אותו. "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲ' ה' דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (עמוס ג', ז') יוצא אם כן שאם אברהם רואה נבואה "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ" וכו' (בראשית כב', ב') הרי שגם יצחק רואה נבואה זו, אלא שהוא מפרש אותה אחרת מאשר אביו. לכן הוא שואל את אברהם: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (שם ז') הרי ה' אמר רק "העלהו שם לעולה", הוא לא אמר לשחוט אותי! ומה עונה לו אביו? יש לך טעות, בני: "אֱלֹקים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (שם ח') הקב"ה התכוון לומר שאתה תהיה השה לעולה! ויצחק לא מתווכח, הוא מבטל את רצונו מפני גדול הדור והולך לעקידה.
חז"ל אומרים שאברהם היה טפל לשרה בנביאות (רש"י שם כא', יב') וממילא גם היא ראתה את הנבואה אבל הבינה שה' לא ציוה לשחוט את יצחק. וכשהשטן הראה לה את אברהם שעומד לשחוט את יצחק היא מבינה שיצחק יִשַחט לבטלה ולכן פרחה נשמתה.
כמה מוסר יש לנו ללמוד מכל פרט של אירוע זה שקבע את היסודות של מסירות נפש בליבם של כל עם ישראל, ובזכות זה היו אין סוף מקרים בהם יהודים מסרו את נפשם על יהדותם, ועד היום הניצוץ הזה דלוק בכל יהודי בזכותם של אבות האומה.
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מה הגדולה המיוחדת של אברהם אבינו שהלך לשחוט את בנו? הרי במשך ההיסטוריה של עם ישראל הרבה יהודים מסרו את עצמם ואם בניהם למיתה על קידוש השם! מה עוד שבסוף אברהם לא שחט את יצחק כפי שה' ציוה אותו: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית כב', יב'). הגמרא (גיטין נז:) מספרת על אישה שבניה נהרגו על ידי הקיסר משום שלא הסכימו לעבוד עבודה זרה. כשהקיסר ניסה לשכנע את הקטן שבהם שיתכופף כדי להרים חפץ מהרצפה ובכך לשמור על "כבוד מלכות" והלה סירב בטענה "חבל עלך קיסר, אני לא מוכן לפגוע בכבוד השי"ת" ציוה הקיסר להוציאו להורג. אימו ביקשה לחבק את בנה ואמרה לו: "לכו כולכם לאברהם אבינו ותאמרו לו – אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות".רואים אם כן שהיו ניסיונות אפילו יותר קשים מזה של עקידת יצחק!
מתרץ הרב (על פי הג"ר חיים מוולוז'ין זצ"ל) הפסוק אומר: "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" (משלי כ', ז') דהיינו: המידות שהצדיק טרח להשיגן יהיו מוטבעות בטבע בניו, וביגיעה קטנה יחסית יוכלו גם הם להשיגן; וזו הסיבה שרבים מוסרים את עצמם על קידוש השם כשהאמת היא שכוח זה ירשו מאברהם אביהם שמסר את נפשו באור כשדים ובניסיון העקידה, וכן כל עשרה ניסיונות שעמד בהם אברהם בהצלחה ישרו את השטח לבניו אחריו שיוכלו להתמודד במצבים דומים, כגון: התעוררות לאדם פתאום לעלות לארץ הקודש הנובעת מניסיון "לך לך"; או למשל לדעת לקבל את כל הבא עלינו בידיעה ש"כל מה דעביד רחמנה לטב עביד", ידיעה הנובעת מניסיון הרעב ששרר בארץ ובעקבותיו נאלץ אברהם אבינו לרדת למצרים ולא הרהר אחר מידותיו של השי"ת. יוצא מכאן שגדולתו של אברהם אבינו היא בכך שהטביע בתוך עם ישראל את ה"מסירות נפש", וכל אלו שמסרו את נפשם על קידוש השם, קיבלו כוח זה כירושה ממנו.
על פי זה מסביר הרב (ע"פ הר"ג חיים שמואלביץ זצ"ל) ה"פשט" במעשה המובא לעיל: כוונתה של אותה אישה שבניה נהרגו לא הייתה ח"ו להתגאות בפני אברהם אבינו ולומר שהיא גדולה ממנו; כוונתה הייתה לומר לו: "ראה כמה עמוק הוא הרושם שעשתה העקידה שלך, שמכוח זה הצלחתי אני להגיע לעקידה של שבעה מזבחות".
דרך נוספת לתרץ את קושייתנו מה הגדולה המיוחדת של אברהם אבינו בזה שהסכים לשחוט את בנו היא כדלהלן: התורה אומרת על משה רבינו:"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה"(דבר' לד, י) במה מתבטא ההבדל בין נבואתו של משה לשאר נביאים? אחד מהדברים הוא מה שהתורה אומרת על סוג נבואתו של משה: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב', ח') המראה שרואים שאר הנביאים הוא בבחינת "חידות", דבר לא כל כך ברור שטעון פענוח, מה שאין כן משה רבינו – הוא רואה נבואה ברורה לחלוטין. כמובן שמעלה זו נובעת ממדרגתו הגדולה של משה – מדרגה שהיא חיונית למי שצריך להעביר את התורה מהשי"ת לישראל באופן מדויק. לולי מדרגת נבואה כזו היה אפשר לטעון על כל מצווה שאולי משה לא הבין במדויק את כוונת ה', למשל כשכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" אולי הכוונה ל"חֶלב". לכן כדי למנוע טענות מסוג זה הוא ראה דברים ברורים לגמרי.
על פי הסבר זה אומר הרב (בשם הרב שך זצ"ל) עצם שחיטתו של יצחק לא היה ניסיון גדול לאברהם אבינו, שכן הקב"ה ציוה אותו ולא שייך לעבור על דבריו. הניסיון היה איך לפרש את הנבואה שנאמרה לו, שהרי אברהם אבינו, כמו כל שאר הנביאים (חוץ ממשה) רואה "חידות" ולא מראה חד משמעי, וממילא יש מקום לפתור את החידה באופנים שונים.
אלא שהפיתרון חייב להיות כמה שיותר קרוב אל האמת שנראה לו. אם כן אברהם היה יכול לפרש את הנבואה "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (בראשית כב', ב') שצריך להעלות אותו למזבח ולהורידו, או שצריך לשלוח אותו ללמוד בישיבת שם ועבר, או כל דבר אחר ובלבד לא לקפח את חיי בנו. אבל אברהם אבינו מפרש את הנבואה בדרך שנראית לו יותר אמיתית למרות שהוא יקריב את בנו. לכן אומר לו ה': "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקים אַתָּה" (שם יב') כי פירשת את החידה באופן האמיתי ביותר, "וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (שם) לא נתת לשום נגיעה אישית להטות את דעתך. זוהי מעלתו העצומה של אברהם אבינו.
מוסיף הרב על דברי הרב שך זצ"ל: בזמן העקידה יצחק היה בן 37 שנה ובמדרגת נביא. והנה הגמרא אומרת שכשנביא רואה מראה נבואה לא רק הוא רואה אותו אלא כל שאר הנביאים רואים אותו. "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲ' ה' דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (עמוס ג', ז') יוצא אם כן שאם אברהם רואה נבואה "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ" וכו' (בראשית כב', ב') הרי שגם יצחק רואה נבואה זו, אלא שהוא מפרש אותה אחרת מאשר אביו. לכן הוא שואל את אברהם: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (שם ז') הרי ה' אמר רק "העלהו שם לעולה", הוא לא אמר לשחוט אותי! ומה עונה לו אביו? יש לך טעות, בני: "אֱלֹקים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (שם ח') הקב"ה התכוון לומר שאתה תהיה השה לעולה! ויצחק לא מתווכח, הוא מבטל את רצונו מפני גדול הדור והולך לעקידה.
חז"ל אומרים שאברהם היה טפל לשרה בנביאות (רש"י שם כא', יב') וממילא גם היא ראתה את הנבואה אבל הבינה שה' לא ציוה לשחוט את יצחק. וכשהשטן הראה לה את אברהם שעומד לשחוט את יצחק היא מבינה שיצחק יִשַחט לבטלה ולכן פרחה נשמתה.
כמה מוסר יש לנו ללמוד מכל פרט של אירוע זה שקבע את היסודות של מסירות נפש בליבם של כל עם ישראל, ובזכות זה היו אין סוף מקרים בהם יהודים מסרו את נפשם על יהדותם, ועד היום הניצוץ הזה דלוק בכל יהודי בזכותם של אבות האומה.
