הקב"ה מצווה את הכהנים לברך את ישראל ללא יוצא מן הכלל וללא תנאים מיוחדים איך לברך אותם. חז"ל למדו כמה פרטי הלכות ע"י דרשות, למשל שהברכה צריכה להיאמר בעמידה ובלשון הקודש, אבל לפי הפשט אין פירוט על אופן נתינת הברכה לעם.
השולחן ערוך הקדיש שלושה סימנים להלכות נשיאת כפיים ופסק כמה וכמה הלכות איך צריכים לברך ומי ראוי לברך ברכת כהנים. והנה פסק מר"ן את נוסח הברכה: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה" (אור"ח קכח, יא).
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מניין לחז"ל שעל הכהנים לברך את ישראל "באהבה"? פרט זה לא נדרש בגמרא משום פסוק, וגם לא מוזכר בגמרא כהלכה!
עוד שואל הרב: למה דווקא פרט זה מוזכר בנוסח הברכה? למה לא אומרים "לברך את עמו ישראל בעמידה" או "לברך את עמו ישראל בלשון הקודש"? יתרה מזו: לא מצינו בשום ברכה מברכות המצוות שמזכירים בה פרט מסוים מאותה מצווה; למשל: לא מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה בהסיבה" למרות שהאכילה בהסיבה מעכבת. כמו כן איננו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין שחורים" או "מעור בהמה" למרות שפרטים אלו נפסקו להלכה. אם כן התמיה היא כפולה: מהיכן נלמד שהכהנים חייבים לברך את ישראל באהבה ומדוע פרט זה נקבע בנוסח הברכה?
עונה הרב תשובה אחת לשתי השאלות: חז"ל הבינו מסברה שכשמברכים ברכה חייבים לברך אותה מכל הלב, בלב מלא אהבה, בלב מזדהה בשלמות עם מה שהפה מוציא, גם כשמקור הברכה הוא הקב"ה כפי שנאמר: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (במדבר ו, כ"ז) והכהן הוא רק צינור שדרכו השי"ת מברך את העם. רק כשהכהן שואף להשפיע שפע ברכה וטובה לישראל ראוי הוא לברך ברכת כוהנים, לכן לברך "באהבה" זה לא "פרט" נוסף בהלכות נשיאת כפיים אלא חלק מהותי מהברכה שצריכים להזכיר בברכת המצווה.
ואם ישאל השואל: הרי בלעם הרשע גם שימש צינור לברכות שהקב"ה בירך את ישראל, למרות שליבו היה מלא שנאה כלפי העם ולמרות המידות הרעות שחז"ל תיארו שהיו בו. אולם המקרה של בלעם הוא חריג; חז"ל מסרו לנו שהוא היה נביא אומות העולם אבל לנבואתו לא קדמה שום הכנה רוחנית כמו בנביאי ישראל. הגמרא אומרת : "א''ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות... קדושה מביאה לידי רוח הקודש, וכו'" (עבודה זרה כ:) בשביל לזכות לדרגה של נביא נדרשת הכנה מיוחדת הכוללת כמה שלבים – דבר זה לא מצינו אצל בלעם; לכן מידותיו הרעות קלקלו את הברכות וכפי שחז"ל מסרו לנו כל ברכותיו של אותו רשע נהפכו לרעה חוץ מ"מה טובו אוהליך יעקב".
הכהנים מצווים אם כן לברך את ישראל בלב שלם ובאהבה. לא בכדי זכו דווקא הכהנים במצווה יקרה זו ולא לווים או ישראלים, למרות שכולנו מצווים במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). כולנו, עם ישראל ירשנו את המידות הטובות שהיו לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, בלב כל יהודי קיים הפוטנציאל האדיר להגיע למעלות גדולות שהם הנחילו לנו. אולם הכהנים הם צאצאי אהרון הכהן והוא השריש בליבם את התכונות המיוחדות שלו: אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ירושה זו מקנה להם את הזכות הייחודית להיות צינור שדרכו השי"ת מברך את ישראל.
אהרון הכהן זכה בכתר כהונה; עליו מוטלת האחריות לעבוד בבית המקדש ולכפר במעשיו על כל ישראל. על מנת להצליח במשימה זו הוא חייב להרגיש את כאבם של ישראל ברמ"ח אבריו, הוא חייב להפקיר את עצמיותו לטובת הכלל. רמז לכך אנו מוצאים בעבודת יום הכיפורים. התורה מצווה: "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ" (ויקרא טז, ו) מסביר רש"י: "למדך כאן שמשלו הוא בא, ולא משל צבור" (שם) התורה דורשת ממנו להביא פר מממונו הפרטי והפר ישמש כפרה לכל אחיו הכהנים. כשאהרון יסמוך את ידיו על הפר יתוודה לא רק על עוונותיו אלא גם על עוונות אחיו הכהנים כאילו הוא בעצמו חטא, הוא צריך להרגיש את כאבם ולדרוש את טובתם כטובת עצמו, וכהכנה לכך התורה מפקירה את ממנו לכל אחיו הכהנים. רק כך יזכה להיות שליחם הנאמן של ישראל.
ואכן אהרון הכהן לא רק שהוא הצליח בתפקידו אלא שגם השריש מידותיו הטובות בלב צאצאיו עד שבכוחם להגיע לדרגות עצומות כגון לברך את ישראל באהבה.
איפה אפשר היה להבחין את עוצמת המידות המאפיינות את אהרון?
אומר הרב: כשהקב"ה ניגלה למשה בסנה ביקש לשלוח אותו לגאול את ישראל, אך משה סירב יום יום במשך שבעה ימים. תגובת משה רבנו תמוהה: עם ישראל סובלים את עול העבדות הנוראה, פרעה משעבד אותם בעבודת פרך, רוצח כל יום מאות ילדים יהודים; למה אם כן מסרב משה ללכת להוציא אותם ממצרים? הזריזות היא אחת המדרגות הראשונות הנצרכות כדי להגיע לרוח הקודש כפי שלימד אותנו רבי פנחס בן יאיר כמו שהזכרנו לעיל. מן הראוי שמשה יקיים בזריזות את ציווי ה' לשחרר את ישראל ולהביא אותם אל ארץ אבותינו. במקום זה הוא אומר: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג) היתכן!? אלא שמשה רבנו לא רצה לפגוע באחיו אהרון הגדול ממנו בשנים, שנשא בעול הנהגת עם ישראל בגלות בעת שמשה שהה במדיין. טענה זו, מסביר הרב, לא הייתה מתקבלת אם המדובר היה בהצלה טבעית: פיקוח נפש של מאות ילדים ושל כלל ישראל וודאי שדוחה פגיעה בכבודו של אהרון. אבל משה הבין שכאן מדובר בהצלה ניסית מעל גדרי הטבע; גאולה כזו לא תתכן אם תבוא על חשבון פגיעה בין אדם לחברו.
והנה הקב"ה מבשר למשה: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שם, יד) אין הכוונה שאהרון ישמח שמחה טבעית ששמח אדם הפוגש את אחיו לאחר זמן ממושך, במיוחד כשמביא בשורה כל כך נכספת כמו גאולת ישראל, אלא שישמח בליבו שמחה כזו ללא שמץ של קנאה על אחיו הצעיר ממנו שקיבל תפקיד כה גדול ומכובד. רק הקב"ה, בוחן כליות ולב, יכול להעיד על בן אדם שליבו נקי לחלוטין ולהעניק לו ולזרעו את הזכות לברך את עמו ישראל באהבה.
השולחן ערוך הקדיש שלושה סימנים להלכות נשיאת כפיים ופסק כמה וכמה הלכות איך צריכים לברך ומי ראוי לברך ברכת כהנים. והנה פסק מר"ן את נוסח הברכה: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה" (אור"ח קכח, יא).
שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מניין לחז"ל שעל הכהנים לברך את ישראל "באהבה"? פרט זה לא נדרש בגמרא משום פסוק, וגם לא מוזכר בגמרא כהלכה!
עוד שואל הרב: למה דווקא פרט זה מוזכר בנוסח הברכה? למה לא אומרים "לברך את עמו ישראל בעמידה" או "לברך את עמו ישראל בלשון הקודש"? יתרה מזו: לא מצינו בשום ברכה מברכות המצוות שמזכירים בה פרט מסוים מאותה מצווה; למשל: לא מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה בהסיבה" למרות שהאכילה בהסיבה מעכבת. כמו כן איננו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין שחורים" או "מעור בהמה" למרות שפרטים אלו נפסקו להלכה. אם כן התמיה היא כפולה: מהיכן נלמד שהכהנים חייבים לברך את ישראל באהבה ומדוע פרט זה נקבע בנוסח הברכה?
עונה הרב תשובה אחת לשתי השאלות: חז"ל הבינו מסברה שכשמברכים ברכה חייבים לברך אותה מכל הלב, בלב מלא אהבה, בלב מזדהה בשלמות עם מה שהפה מוציא, גם כשמקור הברכה הוא הקב"ה כפי שנאמר: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (במדבר ו, כ"ז) והכהן הוא רק צינור שדרכו השי"ת מברך את העם. רק כשהכהן שואף להשפיע שפע ברכה וטובה לישראל ראוי הוא לברך ברכת כוהנים, לכן לברך "באהבה" זה לא "פרט" נוסף בהלכות נשיאת כפיים אלא חלק מהותי מהברכה שצריכים להזכיר בברכת המצווה.
ואם ישאל השואל: הרי בלעם הרשע גם שימש צינור לברכות שהקב"ה בירך את ישראל, למרות שליבו היה מלא שנאה כלפי העם ולמרות המידות הרעות שחז"ל תיארו שהיו בו. אולם המקרה של בלעם הוא חריג; חז"ל מסרו לנו שהוא היה נביא אומות העולם אבל לנבואתו לא קדמה שום הכנה רוחנית כמו בנביאי ישראל. הגמרא אומרת : "א''ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות... קדושה מביאה לידי רוח הקודש, וכו'" (עבודה זרה כ:) בשביל לזכות לדרגה של נביא נדרשת הכנה מיוחדת הכוללת כמה שלבים – דבר זה לא מצינו אצל בלעם; לכן מידותיו הרעות קלקלו את הברכות וכפי שחז"ל מסרו לנו כל ברכותיו של אותו רשע נהפכו לרעה חוץ מ"מה טובו אוהליך יעקב".
הכהנים מצווים אם כן לברך את ישראל בלב שלם ובאהבה. לא בכדי זכו דווקא הכהנים במצווה יקרה זו ולא לווים או ישראלים, למרות שכולנו מצווים במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). כולנו, עם ישראל ירשנו את המידות הטובות שהיו לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, בלב כל יהודי קיים הפוטנציאל האדיר להגיע למעלות גדולות שהם הנחילו לנו. אולם הכהנים הם צאצאי אהרון הכהן והוא השריש בליבם את התכונות המיוחדות שלו: אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ירושה זו מקנה להם את הזכות הייחודית להיות צינור שדרכו השי"ת מברך את ישראל.
אהרון הכהן זכה בכתר כהונה; עליו מוטלת האחריות לעבוד בבית המקדש ולכפר במעשיו על כל ישראל. על מנת להצליח במשימה זו הוא חייב להרגיש את כאבם של ישראל ברמ"ח אבריו, הוא חייב להפקיר את עצמיותו לטובת הכלל. רמז לכך אנו מוצאים בעבודת יום הכיפורים. התורה מצווה: "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ" (ויקרא טז, ו) מסביר רש"י: "למדך כאן שמשלו הוא בא, ולא משל צבור" (שם) התורה דורשת ממנו להביא פר מממונו הפרטי והפר ישמש כפרה לכל אחיו הכהנים. כשאהרון יסמוך את ידיו על הפר יתוודה לא רק על עוונותיו אלא גם על עוונות אחיו הכהנים כאילו הוא בעצמו חטא, הוא צריך להרגיש את כאבם ולדרוש את טובתם כטובת עצמו, וכהכנה לכך התורה מפקירה את ממנו לכל אחיו הכהנים. רק כך יזכה להיות שליחם הנאמן של ישראל.
ואכן אהרון הכהן לא רק שהוא הצליח בתפקידו אלא שגם השריש מידותיו הטובות בלב צאצאיו עד שבכוחם להגיע לדרגות עצומות כגון לברך את ישראל באהבה.
איפה אפשר היה להבחין את עוצמת המידות המאפיינות את אהרון?
אומר הרב: כשהקב"ה ניגלה למשה בסנה ביקש לשלוח אותו לגאול את ישראל, אך משה סירב יום יום במשך שבעה ימים. תגובת משה רבנו תמוהה: עם ישראל סובלים את עול העבדות הנוראה, פרעה משעבד אותם בעבודת פרך, רוצח כל יום מאות ילדים יהודים; למה אם כן מסרב משה ללכת להוציא אותם ממצרים? הזריזות היא אחת המדרגות הראשונות הנצרכות כדי להגיע לרוח הקודש כפי שלימד אותנו רבי פנחס בן יאיר כמו שהזכרנו לעיל. מן הראוי שמשה יקיים בזריזות את ציווי ה' לשחרר את ישראל ולהביא אותם אל ארץ אבותינו. במקום זה הוא אומר: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג) היתכן!? אלא שמשה רבנו לא רצה לפגוע באחיו אהרון הגדול ממנו בשנים, שנשא בעול הנהגת עם ישראל בגלות בעת שמשה שהה במדיין. טענה זו, מסביר הרב, לא הייתה מתקבלת אם המדובר היה בהצלה טבעית: פיקוח נפש של מאות ילדים ושל כלל ישראל וודאי שדוחה פגיעה בכבודו של אהרון. אבל משה הבין שכאן מדובר בהצלה ניסית מעל גדרי הטבע; גאולה כזו לא תתכן אם תבוא על חשבון פגיעה בין אדם לחברו.
והנה הקב"ה מבשר למשה: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שם, יד) אין הכוונה שאהרון ישמח שמחה טבעית ששמח אדם הפוגש את אחיו לאחר זמן ממושך, במיוחד כשמביא בשורה כל כך נכספת כמו גאולת ישראל, אלא שישמח בליבו שמחה כזו ללא שמץ של קנאה על אחיו הצעיר ממנו שקיבל תפקיד כה גדול ומכובד. רק הקב"ה, בוחן כליות ולב, יכול להעיד על בן אדם שליבו נקי לחלוטין ולהעניק לו ולזרעו את הזכות לברך את עמו ישראל באהבה.
